[ENGLISH]
Initiate and propose solutions:
The Palestinian’s Long Wait for Peace
Elias H. Tuma, Professor Emeritus of Economics at the University of California reflects on the Palestinian strategy of waiting for external intervention to resolve the conflict with Israel. He further advocates for the Palestinians to “initiate and propose solutions that Israel cannot reject, even if such solutions entail serious compromises on their part”. (Source: AMIN.org, March 1, 2004)

כאשר יש סיכוי סביר שמטרה מסויימת תתממש תוך פרק זמן נראה לעין, ההחלטה לחכות עשויה להיות אסטרטגית ומחוכמת. אבל המתנה למשהו שאין סיכוי שיתממש בעתיד הנראה לעין היא מיותרת, בזבזנית ומכשילה. במקרה כזה עולה הצורך למצוא גישות חדשות, מעשיות יותר מאשר ההמתנה האינסופית. זו הדילמה שפלסטינים נתונים בה כיום. זמן רב המתינו לשלום-קבע צודק עם ישראל, אבל השלום לא בא, ולא סביר שיבוא בעתיד הקרוב, אלא אם כן הפלסטינים יקחו את העניינים לידיים בדרך יצירתית יותר מכפי שעשו עד כה. הם אלה שצריכים ליזום ולהציע פתרונות שישראל לא תוכל לסרב להם, גם אם פתרונות אלה כרוכים בפשרות קשות מצדם.

הפלסטינים חיכו עד כה, כנראה על סמך ההנחה או התקווה שצדדים אחרים יבינו את המצב, יכירו בצדקת טענותיהם ויחלצו לעזרתם. לכן השקיעו מאמצים כדי להזכיר לעצמם ולאחרים את צדקת המאבק שלהם, ונתנו ביטוי לעמדותיהם במאבק אלים נגד יריב העולה עליהם במיומנות, בציוד, בלכידות ובמשמעת. כמה עשורים חלפו מאז, אך הסיכויים לשלום בתנאים שלהם אינם טובים יותר מכפי שהיו בראשית הדרך. לכן הפסלטינים צריכים לנקוט יוזמה ולהעלות הצעות שלום המיישבות את התנאים שלהם עם תנאים שישראל תוכל לקבל.
הפלסטינים צריכים להבין שארצות ערב, לכאורה בנות-הברית ונותנות-החסות העיקריות שלהם, יכולות או מוכנות לעזור רק ברמה הרטורית ובתקציבים צנועים המאפשרים לפלסטינים לשרוד, אבל לא הרבה יותר מזה. מדינות ערב לא יצאו למלחמה נגד ישראל, ויש להן יכולת מוגבלת להשפיע על מועצת הביטחון של האו"ם כדי שזו תנקוט עמדה ברורה, וניתנת לאכיפה, לטובתם. ארצות ערב מתכננות כעת פסגה נוספת, שבמסגרתה ידונו בסיכסוך הפלסטיני-ישראלי. אבל אם להסתמך על לקחי ההסטוריה, הפלסטינים אינם יכולים לצפות להרבה מפיסגה זו.

הפלסטינים צריכים להבין שארצות-הברית מחוייבת לגמרי לאינטרס הישראלי כפי שישראל מגדירה אותו. לכן ארצות-הברית לא תפעיל על ישראל לחץ משמעותי מספיק בעניינם, וגם לא תעזור להם להתעצם כלכלית או צבאית במידה שתאפשר להם להתגונן מפני ישראל בכוחות עצמם. ארצות-הברית תעזור לפלסטינים רק בהקשר של עתיד מובטח ובטוח לישראל, וזאת בלי קשר להפרת זכויות-האדם שלהם בידי ישראל, בלי קשר לעוני הגובר שלהם או לירידה באיכות החיים של רובם.
הפלסטינים צריכים להבין שבסיכסוך עם ישראל, מדינות אירופה – יחד ובנפרד - אינן בעלות ברית אמינות יותר מארצות-הברית. האיחוד האירופי משמיע הצהרות, אך אינו נוקט פעולה. המדינות האירופיות השונות, כמו בריטניה, צרפת, גרמניה או רוסיה, מבקרות אולי מהלכים מסויימים של ישראל, אבל יש להן מחוייבות מתמשכת לנצחונה של ישראל. ולכן, ההמתנה לתמיכה משמעותית מצד ארצות-הברית או אירופה כמוה כהמתנה למן שירד מהשמים: ההרגשה טובה, אבל הקיבה נשארת ריקה.

הפלסטינים צריכים להבין שהאו"ם הוא מן הסתם המועמד הטוב ביותר להבין את מצוקתם, הצדק בטענותיהם נגד ישראל ואת מימדי הסבל שלהם. אבל כוחו של האו"ם מוגבל. הוא אינו אלא אוסף של מדינות חברות, והוא יכול לפעול רק בהתאם למה שהמדינות האלה יחליטו לעשות. ידי האירגון כבולות בעיקר בגלל החלוקה של סמכות הווטו במועצת הביטחון, שבה ארצות-הברית מצדדת תמיד בישראל. ולכן, אפילו האו"ם יכול להשפיע על היחסים בין הפלסטינים לישראל רק בדרך השיכנוע, שלא היה בה די עד כה.
הפלסטינים צריכים להבין שישראל לא תחלץ לעזרתם ולא תוותר מיוזמתה על תביעותיה הטריטוריאליות, שהן לב הסיכסוך. ישראל פועלת למען האינטרס שלה. היא רוצה את כל השטח שתוכל להבטיח לעצמה. היא רוצה כמה שפחות פלסטינים שישובו לשטחה. היא גם רוצה בטחון מקסימלי לתושביה. עד כה ישראל הצליחה לממש את המטרות האלו על חשבון הפלסטינים בעזרת הכוח, ובעזרת התמיכה שמובטחת לה מבחוץ. לישראל גם יש הכוח להבטיח את עליונותה בעתיד הנראה לעין. יש לה צבא מיומן ומצוייד היטב. בידיה כלי נשק מהתקדמים ביותר, וידע המאפשר לה לייצר כלי הנשק כאלה ולהשתמש בהם. יש לה את המשאבים האנושיים והחומריים הנחוצים לה. יש לה גם יכולות ואירגון המאפשרים לה לקדם את עניינה בכל העולם. בהתחשב בכל היתרונות האלה, אין מבחינתה של ישראל שום הכרח לתת לפלסטינים מה שהם רוצים, בפרט שהיא מוצאת תירוצים "לגיטימיים" להימנע מכך. והפלסטינים נוטים תמיד להיענות ולספק את התירוצים האלה, בין אם הם לגיטמיים ובין אם לאו.

לפלסטינים, לעומת זאת, סיכויים קלושים לנצח בכוח הזרוע: לרשותם מיליציות שרמת ההכשרה שלהן נמוכה, קבוצות התנגדות לא מאורגנות וציוד מיושן או פגום. הכלכלה שלהם הרוסה; שיעור האבטלה גבוה ביותר; העוני ותת-התזונה משתוללים. אין להם בעלי-ברית בקרב מעצמות העל, וממשלתם, שנראית חסרת-אונים לגמרי, אינה זוכה לאמינות מבית או מחוץ. ולכן, אין לפלסטינים כמעט אמצעי לחץ שיגרמו לישראל להגיע איתם לשלום בתנאים שלהם.
ובינתיים, האלימות והאלימות הנגדית גבו מחיר כבד של הרוגים ופצועים, והקשיחו את העמדות הישראליות והבינלאומיות נגדם. האטסטרגיה של אלימות נגד הכיבוש נכשלה. ולכן, ככל שהפלסטינים יוסיפו "להמתין" על בסיס תקוות וציפיות שווא, מצבה של ישראל משתפר, ואילו מצבם שלהם מתדרדר. אסטרטגיית ההמתנה נותנת לישראל עוד הזדמנויות לתפוס עוד אדמה, לבנות עוד התנחלויות, לקבוע עוד עובדות בשטח ולהתבצר יותר מתמיד. ישראל אף ידעה היטב לעודד את אטסטגיית ההמתנה הזו, ומצאה דרכים להעסיק את הפלסטינים ולהסיח את דעתם מהנושאים המרכזיים שעל הפרק. כעת, למשל, הפלסטינים עסוקים בחומה שישראל בונה, למרות שהחומה איננה העניין המרכזי. המאבק בחומה תורם להשהיית המשא-ומתן ונותן לישראל עוד זמן לקדם את מטרותיה.

ההמתנה של הפלסטינים גובה מהם מחיר כבד: בחיים, בגוף, בהרס תשתיות, בהתפוררות הכלכלה, בעוני ובאבטלה קשים, ובתלות גבוהה בסיוע (צדקה) מן החוץ עצם הישרדותם. תת-תזונה, התפתחות לקוייה וחינוך מעוות גם הם מחירים קשים שהם משלמים כחלק מההמתנה לפיתרון הבלתי-סביר שהם חותרים אליו.
הפלסטינים צריכים להבין, שאם אינם יכולים להשיג מה שהם רוצים, יהיה חכם להשיג מה שאפשר. ישראל אינה מחזיקה בכל הקלפים. ולכן הפלסטינים צריכים לפעול יותר כדי לקחת את העניינים לידיהם. הם יכולים לנקוט כמה צעדים כדי לשפר את מצבם. ראשית, ובעיקר, הם יכולים וצריכים לעצור את האלימות, בלי לעצור את ההתנגדות לכיבוש. התנגדות לא-אלימה יכולה להיות הרבה יותר יעילה מאשר התנגדות אלימה, בעיקר בכל הנוגע לגיוס תמיכה בינלאומית. כך גם יחסכו לבני עמם את התוצאות הטראגיות של "האלימות הנגדית". הפלסטינים יכולים להכיר רישמית במצב שהעולם כולו כבר הכיר בו, והוא, ששיבתם של פליטים פלסטיניים לישראל אינה סבירה, ואסור שתעמוד בדרכו של השלום. הפלסטינים יכולים להראות שהם נכונים לחיות בשלום לצד ישראל בגבולות שייקבעו במשא-ומתן בין שני הצדדים. הפלסטינים יכולים גם לתעל את המשאבים ואת הכוחות שלהם לפיתוח כלכלתם, שיפור רמת החינוך שלהם ומאבק בעוני ובחסך בעזרת כל האמצעים הלגיטימיים שלרשותם. לבסוף, הם יכולים לנסח פיתרון כולל משלהם, באופן שיהיה קשה לישראל לדחותו.

ההמתנה הארוכה של הפלסטינים הזיקה להם. הגיע הזמן לשים לה קץ ולזרז את ההתקדמות לפיתרון ישים. הפלסטינים מסוגלים לנקוט יוזמה במקום להגיב תמיד ליוזמות של אחרים, ולעשות זאת בדרך ריאליסטית המיישבת בין הדרישות שלהם לאלו של ישראל. לפלסטינים היו הזדמנויות רבות להגיע להסדר, אבל לרוב – עוד מאז שנות העשרים והשלושים  - הם אמרו "לא" עד שכבר היה מאוחר מכדי להגיד "כן". אולי עכשיו יהיו להם די אומץ, חוכמה וחמלה כלפי בני עמם, כדי לאפשר לעצמם ולישראלים לומר "כן" לפיתרון ישים שהם ינסחו.

אליאס ה. טומא הוא פרופסור אמריטוס בכלכלה באוניברסיטת קליפורניה, דייוויס, בארצות-הברית. פורסם במקור ב- Amin.org ב- 1 במארס 2004. בקרו באתר Amin.org ב- amin.org 

יש להחיות את יוזמת השלום:
אבל הפעם תעשו את זה כמו שצריך
מאמר המערכת משבח את קריאתו החוזרת של המלך עבדאללה ה- II להחיות את יוזמת "שטחים תמורת שלום" שנוסחה בפסגה הערבית בביירות ב- 2002. במאמר נטען, כי כדי שתצליח, היוזמה צריכה לכלול מסע רציני ברמה המדינית ובתחום דעת הקהל, כדי להביע בפני העם היהודי והישראלי את הרצון הערבי בשלום הוגן וצודק. (פורסם במקור ב"דיילי סטאר" 12 במארס 2004)

מטפסים במדרון:
בחיפוש אחר מכנה משותף
ביל ברודוויי מדווח על זכייתה של משלחת "שוברים את הקרח" בפרס של אירגון  Search for Common. הפרסים מציינים תרומות משמעויות לגישור הפערים בין בני-אדם, מציאת פתרונות לבעיות בלתי-פתירות לכאורה וחידוש התקווה במקומות שבהם נשחקה. (פורסם במקור ב"וושינגטון פוסט" ב- 6 במארס 2004)