[ENGLISH] [DEUTSCH] [ARABIC] [HEBREW]

ארוחת בוקר עם ידיד ישראלי
דאוד כותאב

זה התחיל במסר אימייל מחבר ישראלי, שרצה לדעת מה אני חושב על תוכניתו של שרון לנסיגה חד-צדדית מעזה. ייחסתי לשאלה חשיבות מועטה, למרות שעושה רושם שאת הישראלים היא מעסיקה מאוד.

לאחר מחשבה נוספת החזרתי לידידי מסר ובו אמרתי שרעיון הנסיגה יכול להיות מעניין – אם הוא אכן אמיתי. הצעתי פגישה פנים אל פנים.
נפגשנו לארוחת-בוקר בבית-קפה במערב-ירושלים. לאחר כמה חילופי דברים כלליים הגענו במהירות  לנושא: ידידי הישראלי נראה מודאג. הוא רצה לדעת מדוע הפלסטינים משאירים בידי שרון את החופש לעשות כרצונו.
"דעתנו לא חשובה כל-כך," עניתי לידידי המופתע. "הישראלים רגילים לשאת ולתת בינם לבין עצמם. או שיש משא ומתן בין הליכוד לעבודה, או שהוא מתנהל בין הליכוד למנתחלים, או עם האמריקנים. אנחנו אפילו לא חלק מהמשא ומתן שלהם."

ידידי הישראלי לא חלק על דברי, אבל המלצרית שהגיעה לשולחן חסכה לו את הצורך להשיב. שנינו הזמנו חביתה עם פטריות, ואני המשכתי להציג את הטיעון שלי.
"לכם הישראלים יש בררה אם להישאר או לצאת מהשטחים, אבל לנו אין בררות. אין לנו כוח אמיתי לכפות שינוי, ואנו חיים על אדמתנו ומחכים שהישראלים יעשו מהלך."
"יש לכם בררה," השיב ידידי הישראלי. "אתם יכולים לבחור בין התוכנית החד-צדדית של שרון למפת הדרכים."
שוב חלקתי עליו. מי עצר את יישום מפת הדרכים? הישראלים, התעקשתי.
"בשום אופן. אתה הרי לא חושב שמפת הדרכים נכשלה בגלל כמה מאחזים," עמד על דעתו.
"זה לא רק בגלל המאחזים, זה בגלל שלא הופסקה מייד כל הפעילות בהתנחלויות, כולל הרחבתן, וכמובן בגלל מעשה הטירוף של בניית החומה."
הזכרתי לידידי הישראלי ששרון העלה ארבע-עשרה הסתייגויות למפת הדרכים, ואילו הפלסטינים קיבלו אותה כמות שהיא.

אבל ידידי התעקש שיש לפלסטינים בררה. אם היו פועלים נגד הטרור, אמר, הם היו מציבים את שרון בעמדה שונה מאוד מזו שהוא נמצא בה כיום.
ואני עניתי, "ראשית, שום מנהיג פלסטיני אינו יכול לפתוח במלחמת אזרחים בגלל הבטחה שרחוקה מלהיות אמינה. שנית, הישראלים הם אלה שמסרבים לשאת ולתת. שלישית, ישראל ממשיכה לדחות כל הסכם הפסקת-אש. איך נוכל לעצור את שפיכות הדמים כשישראל מסרבת להיות צד בהסכם הפסקת אש שחייב להיות דו-צדדי ומגובה על-ידי כוח נייטרלי חיצוני, ושאחריו יבוא מאמץ רציני למשא ומתן?"
המשכתי בטיעון שלי. "אתה אומר שיש לפלסטינים בררה, והיא ליישם את מפת הדרכים במקום לאפשר לתוכנית עזה החד-צדדית לצאת לדרך. בוא נאמר שאנחנו ניישם את מפת הדרכים, האם תוכל להבטיח שהפלסטינים יזכו במדינה עצמאית בגבולות 1967?"

ברור, שהרקורד הישראלי עד כה לא מעודד במיוחד.
ידידי, חד כתער, השיב שהפלסטינים דחו בעקביות הצעות שאחר-כך שמחו לקבל.
נאלצתי להסכים, אבל אנו פועלים במסגרת פוליטית ובלוח זמנים שונים מאלה של הישראלים. עבורנו, כוחנו בנוכחות שלנו על אדמתנו ובאחדותנו. "לא נפגע באחדות שלנו בגלל הצעה מפוקפקת מצד ישראל, בעלת הרקורד הנורא בכל מה שנוגע לפלסטינים ולזכויות שלהם," טענתי.
החביתות הגיעו לשולחן. התחלנו לאכול בשקט, אבל עד מהרה הגענו למחלוקת נוספת. ידידי הישראלי דוחה כל ניסיון להשוות בין הרג ישרלאים לבין הפעילות בהתנחלות.

"אתה חושב תמיד על זכויות ברמה האישית," השבתי, "ולכן אתה נותן קדימות להפרת זכויות הפרט. אנחנו, לעומת זאת, נותנים עדיפות לזכויות קהילתיות או קולקטיביות." ניסיתי להסביר שעבור הפלסטינים, מפעל ההתנחלויות הוא הפרה של זכותיותנו הלאומיות, והוא הורג את עתידנו כעם וכמדינה.
ידידי מצא שבר זכוכית בחביתה שלו, והחזיר את המנה למלצרית. בזמן שדן בממצא עם צוות המסעדה, תהיתי מה באמת אני חושב על רעיון הנסיגה החד-צדדית מעזה של ראש ממשלת ישראל. בעיקרון, הרעיון מוצא חן בעיני, כי משמעותו שנתחיל בתהליך הנסיגות הצבאיות של ישראל מבלי שנאלץ לשלם מחיר פוליטי תמורת הסכם עתידי לא ידוע.
מצד שני, אני יודע היטב שלצד הרווח הזה של רצועת עזה פנוייה ממתנחלים, נשלם מחיר גבוה כשהישראלים יחזקו עוד יותר את אחיזתם בגדה המערבית.

ברגע שידידי פתר את בעיית הזכוכית שבחביתה, הסברתו לו שעבור הפלסטינים הסכנה הגדולה ביותר היתה תמיד בניית ההתנחלויות על אדמתנו. ההתנחלוית הן הפגיעה הגדולה ביותר בכל תקווה למדינה פלסטינית עצמאית.
אמרתי לו שאם נעצרה תנופת ההתנחלות היהודית, כפי שאפשר להסיק מההחלטה בעניין עזה, יהיו לפלסטינים הזמן והסבלנות לחכות עד שהישראלים יבינו שכדי להגיע להסכם הם צריכים להכיר בשאיפות שלנו.
"אולי אין לנו הכוח הצבאי או הפוליטי להשיג את מבוקשנו, אבל יש לנו כוח שלילי להתנגד לכל הסכם שלא עונה על דרישות המינימום שלנו," אמרתי לו.
יצאנו מהמסעדה בלי לפתור את המחלוקות הפוליטיות בינינו. לא היה לי ברור אם ידידי יחזור למסעדה הזאת, אבל הייתי בטוח שנמשיך לשוחח גם בעתיד.

דאוד כותאב הוא עיתונאי פלסטיני ומנהל המכון לתקשורת מודרנית באוניברסיטת אל-קודס ברמאללה.
פורסם במקור ב- amin.org ב- 16 בפברואר 2004