Jüdisches Leben in EuropaMit der Hilfe des Himmels

Promises - endlich auf Video!


 

What did you do today, to promote peace?

מפולין לסירוב מצפוני

אלישע בסקין *

ירושלים – ביום שישי ה- 28 במארס 2003, הבנתי שלא אוכל לשרת בצה"ל כשאגיע לגיל 18. זה קרה בקראקוב, בפולין, בסופו של שבוע טעון מאוד ולאחר מסע בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה היהודית. כחלק מהתוכנית, ביקרנו בבית-כנסת בקראקוב בערב שבת, שם הצטרפנו לתפילה. אני לא חובבת גדולה של בתי-כנסת או כל דבר שקשור בדת, ובתחילה לא רציתי להיכנס. אבל החלטתי שאני צריכה לכבד את חברי ואת האירוע. הבניין היה ישן ויפהפה – שתי קומות, גברים בקומה התחתונה, ונשים בעליונה. בית-הכנסת היה מלא קבוצות יהודים מישראל (לרבות מתנחלים) ויהודים מרחבי העולם. מספר היהודים הפולנים שהגיעו לתפילה היה זעום.

עם תחילת התפילה גברה ההתרגשות, והבנות שישבו לידי קמו והחלו לרקוד. עד מהרה החלה הרצפה כולה לרעוד מעוצמת התנועות שלהן. הן ניסו למשוך אותי למעגל ולגרום לי להשתתף. זה היה הרגע שבו העבר, ההווה והעתיד שלי התחברו כולם יחד. המצב שהייתי נתונה בו היה מגוחך – תפילת שבת בבית-כנסת בפולין, וריקוד עם מתנחלות מהגדה המערבית, בדיוק לאחר שבוע של התעמקות באופן שבו הגזענות, הכיבוש והשנאה כמעט והביאו להשמדה מלאה של עמי.

ב- 1 בספטמבר 2004 קיבלתי צו גיוס ל- 14 בדצמבר 2005. בשלב ההוא כבר ידעתי שלא אתגייס. קבלת ההחלטה היתה כרוכה בסיכונים רבים, שהעיקרי שבהם ישיבה בכלא לזמן לא מוגדר. נוסף על כך, הצעד היה עתיד להפריד אותי מדרכם של חברי ולהפוך אותי למנודה בחברה המיליטריסטית הישראלית, שבה הצבא הוא העדיפות הראשונה.

גדלתי בבית ובסביבה פוליטיים מאוד. הרגישות שלי לעוול ולאפלייה היתה גבוהה מגיל צעיר מאוד, וכך גם הרגישות הפוליטית שלי. לכן הבנתי שלא אוכל לקחת חלק בשלילת החירויות הבסיסיות ביותר של שכנינו הפלסטיניים בשם הביטחון, ולהשתמש בצבא כדי ליצור מציאות יהודית שלטת באדמות ישראל ופלסטין. נראה לי לא הוגן שנותנים לישראלים צעירים את ההזדמנות הנהדרת להגן על ארצם ולתרום לצמיחתה ופיתוחה, אך שולחים אותם אל מציאות מכוערת שבה הגבולות לא ברורים וה"קווים האדומים" נסוגים מדי יום. ניצול לרעה של הכוח על עם אחר מעלה אסוציאציות של מה שקרה "שם", ובכך לא אשתתף.

למרות שהצבא מציע הזדמנויות לשירות לא קרבי, כגון עבודה עם ילדים נזקים וקבוצות חלשות בחברה, הערכים המיליטנטיים נספגים גם בחינוך. אפילו עולים חדשים וילדים לומדים את משמעותו ה"קדושה" של הצבא ומפנימים ערכים כמו "ביטחון בכל מחיר" והתפקיד החשוב שהוא ממלא בחברתינו.

נקודת התנגשות נוספת בין הרצון שלי לשרת את ארצי לבין ההתנגדות שלי לעשות זאת באמצעות הצבא היתה התפקיד שהוצע לי. הייתי אמורה להודיע למשפחות שילדיהן נפגעו בפעילות צבאית, ולסייע להן במהלך שיקומו של החייל בבית או בבית-החולים. כשלעצמו, זה תפקיד חשוב ביותר. אך אם למשל החייל נפגע בעזה, איך אוכל לתמוך במשפחה בכל ליבי, כשאני יודעת בתוכי שהוא בכלל לא היה צריך להיות שם? מה אוכל לומר להוריו של חייל שנפצע בעזה או בגדה המערבית?

אלה היו כמה מהמחשבות שהובילו אותי להחלטה הסופית שלי – לשרת את ארצי בהתנדבות בשירות לאומי. המסע שלי החל במכתב לוועדה לענייני מצפון. חברי הוועדה אזרחים, שרובם לא מייצגים את הצבא, והם אלה שאמורים היו להחליט האם לשחרר אותי. כמה שבועות לאחר מכן הוזמנתי לוועדה יחד עם שני עדים לבחירתי. אני והעדים שלי (אבי ודודי) נשאלנו בעיקר על ההשקפות הפוליטיות שלי. הוועדה דחתה את בקשתי שיכירו בי כסרבנית מצפון. הם טענו שסירובי לשרת בצבא נושא אופי פוליטי, ואינו עניין מצפוני של ממש.

כתבתי מכתב עירעור ובו הסברתי שהסיבות לסירוב שלי הן בהחלט מצפוניות. במכתב הסברתי את ההבדל בין פציפיזם (שרק בו מכיר הצבא כסירוב מצפוני של ממש) לבין סירוב "סלקטיבי". הסרבן ה"סלקטיבי" מבין שהצורך של ישראל בצבא הוא צורך לגיטימי. הבסיס לסירוב זהה – מחאה נגד האלימות והפרות זכויות האדם והאזרח. העובדה שהפסציפיסט מתנגד לשאת נשק או ללבוש מדים היא פרט שולי שאינו הופך סירוב סלקטיבי לסירוב פוליטי. אמרתי לוועדה שאני מאמינה בחובה לשרת את המדינה ושאני רוצה להצטרף לשירות הלאומי. אמרתי להם שאם יכריחו אותי להתגייס אלך לכלא, וזה יהיה ביזבוז לשני הצדדים, למדינה וגם לי.

ועדת העירעורים קיבלה את טענותי ושוחררתי רישמית בתור סרבנית מצפון. בחודש הבא אתחיל את השירות הלאומי שלי.

פורסם במקור במרכז הישראלי/פלסטיני למחקר ולמידע ב- 6 באוגוסט 2005.
בקרו באתר
www.ipcri.org

שרון ועבאס יכולים לנצח שניהם
חאליל שיקאקי
הסוקר המפורסם חאליל שיקאקי אומר שתיאום בין הרשות לישראל לגבי השלב שלאחר הנסיגה מעזה, בשילוב עם הקפאת ההתנחלויות בגדה המערבית, עשוי להוביל לתוצאות חיוביות ביותר לשני הצדדים. בין השאר –המתונים יכולו לזכות בהישגים מרשימים בבחירות הקרובות לפרלמנט הפלסטיני, והרשות תוכל לאסוף את הנשק מהקיצונים. היעדר תיאום, לעומת זאת, יגרום מן הסתם לכך שחמאס ינכס לעצמו את ההינתקות, והתוצאות יהיו קשות עוד יותר מאלו של הנסיגה הישראלית מדרום-לבנון.

אמפתיה לא שוויונית
סמיר שהאטה
סאמיר שהאטה, מרצה מצרי-אמריקני באוניברסיטת ג'ורג'טאון, תוהה מודע קל יותר לאמריקנים להזדהות עם הסבל של תושבי לונדון מאשר עם סבלם של מצרים, סעודים או עיראקים, ומקווה שהכרה באנושיות המשותפת לכולנו תביא לשיפור בביטחון הקולקטיבי. "... עד אשר נצליח לחוש אהדה לכל קורבנות הטרור בלי קשר ללאומיות, לצבע העור או לדת שלהם – בין אם הם מצרים או בריטים, פלסטינים או ישראלים, עיראקים או אמריקנים – צפוי לכולנו עוד סבל רב."

חברים יקרים – טעינו
במבי שלג
במבי שלג, עורכת "ארץ אחרת", מאמינה כי יתכן שהמתנחלים הדתיים הביאו על עצמם חלק משברון הלב של ההינתקות בגלל הבידוד שלהם משאר העולם. "השילוב שבין תחושת העוצמה הפנימית, היודעת את הדרך, לבין השנאה שחווינו מצד האליטות הישנות, שנלחמו בחלומותינו ליישב את הארץ כולה, גרמה לרבים מאיתנו להפסיק להתמודד עם השאלות הכבדות שהונחו לפתחנו. למשל: מה נעשה עם שלושה מיליון וחצי פלשתינים חסרי זכויות אזרח?"

http://www.sfcg.org/cgnews
שירות החדשות CGNews מציע חדשות, מאמרי דעה, כתבות ופרשנויות של מומחים מקומיים ובינלאומיים, העוסקים בטווח רחב של נושאים הקשורים למזרח-התיכון.
hagalil.com 24-08-2005


DE-Titel
US-Titel
Books




 

מה אתם חושבים?

Copyright: hagalil.com / 1995...

haGalil onLine