|
אמפתיה לא-שיוויונית
סמיר שהאטה *
וושינגטון – כאשר פצצות בלונדון הורגות עשרות נוסעים ברכבת התחתית,
ההתעניינות בארצות-הברית גדולה הרבה יותר מאשר במצב שבו פיגועים במצרים הורגים
כמות גדולה עוד יותר של אזרחים חפים מפשע. מדוע תוכניות הטלוויזיה האמריקניות,
פרשני התקשורת ואנשי הממשל הנבחרים משקיעים יותר זמן לדיון בפיגועים בלונדון,
מאשר לפיגועי הטרור בשארם-א-שייח? מדוע קל יותר לאמריקנים להזדהות עם סבלם של
תושבי לונדון מאשר עם הסבל של מצרים, סעודים או עיראקים?
אנו יודעים את התשובות לשאלות האלה, אך לעתים רחוקות אנחנו מוכנים לדבר על כך
בפתיחות. במלים פשוטות: יש חיים ששווים יותר מאחרים. חיים מערב-אירופיים שווים
יותר מחיים ערביים, אפריקניים או אסיאתים. חיים אמריקניים הם היקרים מכולם.
אפילו במוות אין הרבה שוויון.
אני יכול לומר את הדברים דווקא משום שאני מצרי וגם אמריקני. נולדתי במצרים
וגדלתי באוהיו. חייתי בניו-יורק, בלונדון (ממש ליד ראסל סקוור, שם התפוצץ
אוטובוס מס' 30), קהיר, וכעת בוושינגטון. נפשתי בשארם-א-שייח פעמים רבות. אני
מזדהה במידה שווה עם קורבנות ה- 9/11 וקורבנות הפיגועים בלונדון ובסיני. המוות
באמת הופך את כולנו לשווים.
מובן, שיש הסברים הגיוניים לגמרי לפער בין הכיסוי התקשורתי האמריקני של
הפיגועים בלונדון לבין הכיסוי שזכו לו פיגועי שארם-א-שייח. הפיגועים בלונדון
אירעו בבוקר יום חול. כאשר רוב האמריקנים התעוררו ביום חמישי ה- 7 ביולי,
החדשות על הפיגועים כבר שודרו ברדיו וברוב רשתות התקשורת הגדולות. בעוד
האמריקנים מתוכננים ליציאה לעבודה, חזו במראות המוכרים של אלימות והרס.
הפיגועים במצרים, לעומת זאת, אירעו השכם בשבת לפי השעון המקומי, כלומר אחרי 6
בערב לפי שעון החוף המזרחי בארצות-הברית. למחזור החדשות האמריקני היגיון משלו,
והאיטיות של הכיסוי התקשורתי בסופי השבוע ידועה לשמצה. כך למשל, כאשר הבית הלבן
רוצה לקבור סיפור, הוא דואג להפיצו ביום שישי בערב, וכך הוא זוכה לסיקור מועט
עד לתוכניות האירוח של יום ראשון או עיתוני יום שני. ולונדון, ככלות הכול, היא
בירת בריטניה, ומרכז פיננסי ותקשורתי. העניין התקשורתי גבר עוד יותר משום שראש
הממשלה בלייר, הנשיא בוש ומנהיגים אחרים, לרבות פמליות התקשורת הקבועות שלהם,
התכנסו בדיוק באותו הזמן בסקוטלנד לפסגת ה- G8. שארם-א-שייח, לעומת זאת, היא
עיירת קייט על חוף ים סוף, ביתם של נופשים, ולעיתים גם מקום כינוס לפסגות
מזרח-תיכוניות.
אבל יש גם סיבות פחות סבירות לכך שהאמריקנים מתייחסים ביתר תשומת-לב למוות
בלונדון מאשר למוות במצרים, שלא לדבר על פלסטין או עיראק. לאמריקנים קל יותר
להזדהות עם מערב אירופאים, ובעיקר עם הבריטים, מאשר עם עמים חומים, צהובים או
שחורים. קל להם יותר לחוש בכאב שלהם, הם מבינים את גילויי הצער שלהם, פשוטו
כמשמעו. הפיגועים בלונדון, בדומה לפיגועים בניו-יורק ובוושינגטון ב- 9/11 2001,
בוצעו על ידי אוסאמה בן-לאדן ואל-קעידה ודומיהם – תוצרים, כך אומרים, של תרבות
זרה ודת לעומתית. בתור אירופים ונוצרים, הבריטים סבלו מאותה הברבריות שסבלו
ממנה האמריקנים.
בקהיר או בריאד קשה הרבה יותר להבדיל בין הקורבן לתוקף. כולם הרי מוסלמים. כולם
ערבים. ממלא מקום תת-מזכיר המדינה לענייני מודיעין, הגנרל ויליאם בויקין, אמר –
"ידעתי שהאל שלי הוא האל אמיתי, ושלו רק אליל. הם כולם סוגדים לאללה." תושבי
ניו-יורק ווושינגטון יכולים להבין – ממש להבין - את זעקות האימה והסבל של
הלונדונים. הם יכולים לתאר את עצמם במצבם. ככלות הכול, הם סבלו באופן דומה ב-
9/11. אבל גם המצרים, הפקיסטנים והפלסטינים סבלו, והרבה לפני ה- 9/11. לסבל
ולאימה אין לאומיות, ולאיש אין מונופול על הצדק.
האירוניה העצובה היא כמובן, שהמתים בלונדון היו מוסלמים ונוצרים, לבנים ושחורים
וכל מה שביניהם, וכך גם הקורבנות במצרים. הריגת חפים מפשע היא מעשה מפלצתי, בין
אם היא מתרחשת בישראל או בפלסטין, בעיראק או בארצות-הברית. הפיגועים בלונדון
היו מעשים ברבריים ואכזריים בלי קשר למדיניות של טוני בלייר בעיראק. הפיגועים
בשארם-א-שייח היו ברביים באותה המידה, בלי קשר לדעות שלנו על משטרו של מובארק.
אך עד אשר נצליח לחוש אהדה כלפי כל קורבנות הטרור, בלי קשר ללאומיות, לצבע העור
או לדת שלהם – בין אם הם מצרים או בריטיים, פלסטינים או ישראלים, עיראקים או
אמריקניים – צפוי לכולנו עוד סבל רב. היכולת שלנו לחוש אמפתיה כלפי "האחר",
יהיה מי שיהיה, היכולת לראות את העולם מפרספקטיבה שונה, להרגיש בכאב של אחרים,
לחלוק את הצער שלהם ולהבין את העוול שנגרם להם, תורמים כולם ליכולתנו להתמודד
עם אי-ההבנות, וגם עם הבעיות המעשיות, שמפרידות בינינו. באמצעות הכרה בטענות
הלגיטימיות של אחרים, באכזבות ובתיסכולים שלהם, אנו מוכיחים לעולם שאיכפת לנו
לא רק מעצמנו. אנו גם מתחילים לראות את העולם באופן אחר ולפעול בו בהתאם. ההכרה
באנושיות המשותפת לנו היא הצעד הראשון לקראת יצירת עתיד טוב יותר לכולנו: עולם
עם פחות אלימות, פחות סבל, ואולי גם פחות טרור. זה עשוי לתרום לביטחון
הקולקטיבי שלנו. וזה גם יהפוך אותנו לאנושיים יותר.
* סמיר שהאטה הוא מרצה מצרי-אמריקני באוניברסיטת ג'ורג'טאון.
פורסם במקור בשבועון "אל-אהרם", גיליון ה- 4-10 באוגוסט 2005.
בקרו באתר העיתון ב-
http://weekly.ahram.org.eg
שרון ועבאס יכולים לנצח שניהם
חאליל שיקאקי
הסוקר המפורסם חאליל שיקאקי אומר שתיאום בין הרשות לישראל לגבי
השלב שלאחר הנסיגה מעזה, בשילוב עם הקפאת ההתנחלויות בגדה המערבית, עשוי להוביל
לתוצאות חיוביות ביותר לשני הצדדים. בין השאר –המתונים יכולו לזכות בהישגים
מרשימים בבחירות הקרובות לפרלמנט הפלסטיני, והרשות תוכל לאסוף את הנשק
מהקיצונים. היעדר תיאום, לעומת זאת, יגרום מן הסתם לכך שחמאס ינכס לעצמו את
ההינתקות, והתוצאות יהיו קשות עוד יותר מאלו של הנסיגה הישראלית מדרום-לבנון.
חברים יקרים – טעינו
במבי שלג
במבי שלג, עורכת "ארץ אחרת", מאמינה כי יתכן שהמתנחלים הדתיים
הביאו על עצמם חלק משברון הלב של ההינתקות בגלל הבידוד שלהם משאר העולם.
"השילוב שבין תחושת העוצמה הפנימית, היודעת את הדרך, לבין השנאה שחווינו מצד
האליטות הישנות, שנלחמו בחלומותינו ליישב את הארץ כולה, גרמה לרבים מאיתנו
להפסיק להתמודד עם השאלות הכבדות שהונחו לפתחנו. למשל: מה נעשה עם שלושה מיליון
וחצי פלשתינים חסרי זכויות אזרח?"
מפולין לסירוב מצפוני
אלישע בסקין
אלישע בסקין מסבירה מדוע החליטה לא לשרת בצה"ל, והעדיפה לשרת את
ארצה בשירות הלאומי. "זה קרה בקראקוב, לאחר שבוע מאוד טעון של מסע אל התקופה
האפלה ביותר בהיסטוריה היהודית... זה היה הרגע שבו העבר, ההווה והעתיד שלי
התכנסו כולם יחד. נקלעתי למצב מגוחך – תפילת שבת בבית-כנסת בפולין וריקוד עם
מתנחלות דתיים מהגדה המערבית, לאחר שבוע שבו התעמקנו באופן שבו הגזענות, הכיבוש
והשינאה כמעט וגרמו להשמדה מוחלטת של עמי. |
