|
חברים יקרים – טעינו
במבי שלג *
חברים יקרים,
אני מתבוננת בתמונות מן הביזה ביישוב ניסנית, שכבר החלה, ואני יודעת שהשבועות
הקרובים יהיו קשים מנשוא. הרס הבתים והקהילות שנבנו בחבל קטיף ב36- השנים
האחרונות, העימות הצפוי עם צה"ל והחגיגות המתקרבות של הפלשתינים - כל אלה הם
מתכון בטוח לשברון לב נורא.
שברון לב כזה יוליד בוודאי רצון עז להטיל את האשמה באסון הקיבוצי הזה על מישהו.
ראש הממשלה אריאל שרון כבר נבחר להיות המטרה הברורה לשנאה יוקדת של רבים
מאיתנו, המדמים אותו למין טיטוס חדש שנולד מזרע היהודים. אלא שהתבוננות יותר
נוקבת במציאות עשויה להעלות את האפשרות שהאסון הזה רובץ לפתחנו גם בשל מעשינו
שלנו.
בשנים שעברו מאז מלחמת יום הכיפורים התחלנו להאמין, באמת ובתמים, שאנו נושאי
הדגל של העם היהודי. שהרי אנו לא שכחנו את תורת ישראל ואת ערכיה; אנו יודעים
מניין באנו ולאן אנו הולכים; אנו צנועים יותר, חדורי אמונה, ומלחמת יום
הכיפורים לא פגעה קשות בעולם האמונות שלנו, כפי שפגעה בשכבה המובילה של החברה
הישראלית עד אז. להפך. המלחמה ההיא דווקא חיזקה אותנו. המבוגרים שבינינו זיהו
את החלל המנהיגותי והרעיוני שנוצר אז, את הצורך באידיאל חדש "שירומם את רוח
העם," שהיתה בשפל המדרגה עקב התוצאות הטרגיות של המלחמה, והם הסתערו לעבר יעד
חדש ומלהיב: יישוב יהודה, שומרון ועזה.
כך החלה, למעשה, ההתנתקות הפנימית הגדולה של הציונות הדתית. להתנתקות זו היו
פנים רבות ומגוונות: מצד אחד היא חיזקה את האגף שלנו בציבוריות הישראלית בצורה
מדהימה ממש. בנינו קהילות מרהיבות, משפחות גדולות, אנשינו התחזקו והשתדרגו בכל
מערכות החיים של החברה: באקדמיה, בתקשורת, בצבא, בפוליטיקה, ואיפה לא. המצב
הכלכלי של רבים מאוד מאיתנו השתפר ללא הכר; מערכות החינוך השונות שלנו,
הממלכתית-דתית והחרד"לית, קיבלו משנה כוח ותוקף, הן בשל העובדה שזכו לכסף רב
יותר מאשר המערכת הממלכתית הרגילה והן בשל העובדה שרבים מאיתנו ראו ורואים את
נושא החינוך כעניין ראשון במעלה בחשיבותו ומקדישים לו את חייהם.
מנגד, היו להתנתקות הפנימית מחירים קשים מאוד ברמה הלאומית והסקטוריאלית כאחד:
הקמתם של יישובים בעלי צביון דתי מובהק ושל שכונות דתיות נפרדות בערים, על כל
יופיים ותפארתם הפנימית, גרמה לנתק תודעתי חריף בין היושבים בהם לבין השדרות
הרחבות של החברה. במערכות אלה התחזקה אידאולוגיה מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב,
הרואה ביישוב ארץ ישראל כולה, כאן ועכשיו, את החזית המרכזית של העם היהודי בדור
הזהץ
על המטרה הזו נוספו גם מטרות נלוות ובהן חיזוק המערכת התורנית הציונית-דתית,
טיפוחה של תרבות צניעות, הלוחמת מלחמת חורמה בערכים המתירניים של העולם
הליברלי-המודרני, וחיזוקו של צה"ל, באמצעות כיוון צעירים דתיים לדרגות
פיקודיות, בעיקר ביחידות השדה, על ידי המכינות הקדם-צבאיות. כל אלה נעשו מתוך
תודעה עצמית של הנהגה, ומתוך תחושה פנימית ש"הציבור שלנו," הוא הראוי ביותר
להחליף ליד הגה השלטון את האליטות הישנות, המושחתות, החסרות את ערכי האמת שאנו
נושאים עימנו.
השילוב שבין תחושת העוצמה הפנימית, היודעת את הדרך, לבין השנאה שחווינו מצד
האליטות הישנות, שנלחמו בחלומותינו ליישב את הארץ כולה, גרמה לרבים מאיתנו
להפסיק להתמודד עם השאלות הכבדות שהונחו לפתחנו. למשל: מה נעשה עם שלושה מיליון
וחצי פלשתינים חסרי זכויות אזרח? מעטים מאוד מבינינו התייחסו לשאלה הכבדה הזאת
ברצינות הראויה. זאת, אולי, הסיבה העיקרית לכך שהגה השלטון עצמו לא התקרב עדיין
לידיים ציוניות-דתיות.
אלא שההסתגרות, המלווה בתחושה פנימית עמוקה של צדק שאינו מבקש ואינו זקוק
לאישור חיצוני, גרמה לרבים מאיתנו עיוורון קשה. אנו חשים כי העולם הישראלי
שמחוץ לקהילות שלנו הולך ומאבד את צלמו: השחיתות במערכות השלטוניות היא בלתי
נסבלת; המסחור האינסופי ותרבות הפנאי שמושתתת עליו הורסים כל חלקה טובה; מערכת
החינוך הישראלית הממלכתית נמצאת במצב נורא; התקשורת איננה נראית כפי שאנו היינו
רוצים לראות אותה ועוד ועוד.
השאלה היא, על כן, היכן הביצה והיכן התרנגולת. האם לא תרמנו, בעצם ניתוקנו,
לחלק מן התהליכים הקשים הללו? האם לא היתה לנו יד מכרעת בעובדה שכל סדר היום
הישראלי ב30- השנים האחרונות התמקד רק בסוגיית ארץ ישראל והיישובים שבנינו? וכי
כיצד אפשר להבין את הדרישה של אנשי גוש קטיף הדתיים להפריד בינם לבין אנשי
היישובים החילוניים ביישוב המפונים ניצן?
אם היינו פחות מנותקים; אם היינו קצת יותר ענווים; אם לא היתה לנו תשובה מוכנה
לכל שאלה קשה; אם היינו מוכנים להודות שאין לנו את כל התשובות בכיס; אם היה לנו
אומץ להישיר מבט אל העם שלנו, אל האנשים האמיתיים שיושבים כאן, ולהפסיק להטיף
להם באשר לבשורה המדהימה שצומחת בבתי המדרש שלנו - אולי היינו יכולים להבחין
בעובדה שיש כאן, בישראל שלנו, ים של מצוקות אמת שכלל אינן מעניינות אותנו. אם
הרבנים שלנו היו פחות עסוקים בשיחות הפנימיות שביניהם ובין הדומים להם, והיו
יוצאים לנסות ולהבין את מצבה האמיתי של החברה הישראלית, אולי לא היינו מגיעים
ליום הנורא שעל ספו אנו ניצבים.
לא נעים לומר, אבל התאהבנו בעצמנו. יש לנו קהילות חזקות, מערכת חינוך טובה
ומסורה. יש לנו דרך, יש לנו יעד. אנחנו יודעים כיצד המציאות צריכה להתקדם, ואם
היא לא יודעת איך להגיע לשם, אנחנו נתנדב להראות לה את הדרך.
חברים יקרים, כל כך קשה לי לכתוב את זה, טעינו והטעינו את החברה שלנו. בדרך
לגאול את נחלת אבותינו, שכחנו את העם שלנו. דאגנו היטב לנו ולילדינו, ושכחנו
רבים כל כך מן הילדים האחרים. ניסינו לחדש את פניה של תורת ישראל, שתתאים
למשימות הדור הזה, אבל דור הרבנים שנולד בשורותינו הכזיב. תורתו אינה רלוונטית
למצבו האמיתי של הרוב הגדול של העם היהודי בדור הזה. שפתו מנותקת ומחשבותיו
אינן נודדות בלילה בשל המצוקות הקיומיות הפשוטות והבסיסיות של החברה שלנו. האמת
הנוראה היא שדור הרבנים הזה יצר עבורנו סדר יום פיקטיבי, הבז ליום הקטנות של
האדם הישראלי הפשוט, הנאבק על פרנסתו, על זהותו ועל כבודו במדינה הנמצאת בשלבי
התגבשות ראשוניים ביותר.
בזמן שעסקנו בארץ ישראל וביישובה ובטיפוח זהותנו הערכית יותר לכאורה, והנבדלת
מזו של כל האחרים, אירעו כאן דברים נוראים: מיליון וחצי עניים יש בחברה
הישראלית, ורובם המכריע איננו נמנה עם שורותינו. אנו עשינו לבתינו, לא כן?
היישובים היפים שבנינו, הבתים הענקיים ומנקרי העיניים שיש בכל כך רבים מהם, כל
אלה היו נראים לנו כמשהו שמגיע לנו בדין. בזמן שמערכת החינוך שלנו פרחה ושגשגה,
ואנו דאגנו שילדינו יקבלו עוד ועוד שעות לימוד, לא היה מי שידאג לילדים האחרים.
אנו העצמנו את המערכת הממלכתית-דתית ואת המערכת החרד"לית הקטנה והיוקרתית,
והזנחנו, גם כשמשרד החינוך היה בידינו, את כל המערכות האחרות. נהגנו כסקטור
אינטרסנטי, לא כהנהגה ראויה לחברה. איננו מתעניינים בזכויות העובדים הנשחקות
בחברה שלנו, לא של העובדים היהודים ובוודאי שלא באלה שהם עובדים זרים; אין לנו
מה להגיד על היותה של ישראל מעצמה בתחום הסחר בנשים, ומובן שאין לנו מה להגיד
בסוגיה הפלשתינית. בגדול, להוציא חלקים מעטים ממש בחברה שלנו, אנחנו כלל איננו
מבחינים בקיומם. הם שקופים. הם תופעת טבע. אנו רואים אותם רק כשהם פוגעים בנו.
ועל כל אלה יש להוסיף כי המערכת המקורבת לנו ביותר, זו שחלקים ממנה עדיין
מצויים בידי אנשינו, מערכת בתי הדין הרבניים, מתפקדת במקרים רבים מדי כמערכת
משפטית המאפיינת מדינות עולם שלישי, ואיננו עושים כמעט כלום כדי לשנות את החרפה
הזאת.
ההתנהגות של כה רבים מאיתנו בחודשים האחרונים מעידה על איבוד עשתונות. ההפגנות
ההיסטריות, ההסכמה שבשתיקה לשלוח ילדים, נערים ונערות לחסימת כבישים,
ולהתגוששות כזאת או אחרת עם כוחות הביטחון, כל אלה מעידים על תחושת עלבון
עמוקה, כאילו החברה בגדה בנו, כשאנו טובי בניה. ובכן, רבים מאיתנו אכן נמנים עם
טובי בניה, אלא שאנו בגדנו בחברה שלנו קודם. בתמימות. מתוך אידאליזם אמיתי. אבל
גם מתוך יוהרה. אנחנו התנתקנו קודם.
* במבי שלג היא עורכת "ארץ אחרת". המאמר התפרסם לראשונה
ב"מעריב" ב- 14 באוגוסט ופורסם מחדש, באישור, ב"ג'רוזלם פוסט", ב- 16 באוגוסט
2005.
בקרו באתר העיתון ב-
www.jpost.com
שרון ועבאס יכולים לנצח שניהם
חאליל שיקאקי
הסוקר המפורסם חאליל שיקאקי אומר שתיאום בין הרשות לישראל לגבי
השלב שלאחר הנסיגה מעזה, בשילוב עם הקפאת ההתנחלויות בגדה המערבית, עשוי להוביל
לתוצאות חיוביות ביותר לשני הצדדים. בין השאר –המתונים יכולו לזכות בהישגים
מרשימים בבחירות הקרובות לפרלמנט הפלסטיני, והרשות תוכל לאסוף את הנשק
מהקיצונים. היעדר תיאום, לעומת זאת, יגרום מן הסתם לכך שחמאס ינכס לעצמו את
ההינתקות, והתוצאות יהיו קשות עוד יותר מאלו של הנסיגה הישראלית מדרום-לבנון.
אמפתיה לא שוויונית
סמיר שהאטה
סאמיר שהאטה, מרצה מצרי-אמריקני באוניברסיטת ג'ורג'טאון, תוהה
מודע קל יותר לאמריקנים להזדהות עם הסבל של תושבי לונדון מאשר עם סבלם של
מצרים, סעודים או עיראקים, ומקווה שהכרה באנושיות המשותפת לכולנו תביא לשיפור
בביטחון הקולקטיבי. "... עד אשר נצליח לחוש אהדה לכל קורבנות הטרור בלי קשר
ללאומיות, לצבע העור או לדת שלהם – בין אם הם מצרים או בריטים, פלסטינים או
ישראלים, עיראקים או אמריקנים – צפוי לכולנו עוד סבל רב."
מפולין לסירוב מצפוני
אלישע בסקין
אלישע בסקין מסבירה מדוע החליטה לא לשרת בצה"ל, והעדיפה לשרת את
ארצה בשירות הלאומי. "זה קרה בקראקוב, לאחר שבוע מאוד טעון של מסע אל התקופה
האפלה ביותר בהיסטוריה היהודית... זה היה הרגע שבו העבר, ההווה והעתיד שלי
התכנסו כולם יחד. נקלעתי למצב מגוחך – תפילת שבת בבית-כנסת בפולין וריקוד עם
מתנחלות דתיים מהגדה המערבית, לאחר שבוע שבו התעמקנו באופן שבו הגזענות, הכיבוש
והשינאה כמעט וגרמו להשמדה מוחלטת של עמי. |
