Jüdisches Leben in EuropaMit der Hilfe des Himmels

Promises - endlich auf Video!


 

Die Mauer der Verletzten
The Walls of Hurt

חומות הכאב
מ.ג'. רוזנברג

ביקרתי בישראל עשרות פעמים, אבל משלחת המחקר של הפורום למדיניות בנושא ישראל החודש, שאליה הצטרפה גם קבוצת פעילים מסיאטל, הותירה אותי עם הצפה חושית שכמותה לא חוויתי בעבר.

ראשית, המדינה עודנה ריקה למעשה מתיירים, ביקרתי באזורי ההומים לרוב אמריקנים, ולא שמעתי סביבי אנגלית אלא רק עברית וערבית.
לאחר שננטשו על ידי התיירים הזרים, הישראלים עברו שינוי אישיות. מעולם לא היו ידידותיים כל-כך לזרים המעטים שמבקרים כאן בכל-זאת. בעבר, חלק מבעלי העסקים הירושלמים היו מתנהגים כאילו הם עושים לך טובה. כעת הם מקרינים חמימות ונכונות לעזור, בין אם רכשת משהו ובין אם לאו. ברחוב יפו מתחרים ביניהם יהודים וערבים על עזרה לאמריקני מבולבל שאיבד את דרכו.

יש נימה כבושה של עצב, בייחוד בירושלים, שבעבר התגאתה על היותה עיר אחת ומאוחדת. בוקר אחד הסתובבתי במזרח-ירושלים ולא ראיתי בכלל ישראלים-יהודים, מלבד חייל או שניים. כשסיפרתי לישראלים על הטיול שלי בצד השני של העיר הם הסתכלו עלי כאילו יצאתי מדעתי. "למה לך ללכת לשם?" שאלו.
החומות חזרו, לפחות מבחינה פסיכולוגית, וחומות כאלו הן לעתים קרובות בלתי-חדירות בדיוק כמו חומות הבטון המוקמות כעת בפאתי העיר. עבורי, הדבר מצער במיוחד. ב- 1968 ביליתי כמה חודשים ברחוב סלאח-א-דין, במרכז ירושלים המזרחית, כחבר בקבוצת סטודנטים יהודים. היום אי-אפשר להעלות על הדעת שהישראלים יארחו שם סטודנטים.

בתל-אביב, עיר שנותרה תוססת למרות הכול, יש חיילים צעירים בכל מקום. אלה שראיתי לא שמרו על שום מתקן. הם ביקרו באתרים היסטוריים, ושם, כחלק מהטירונות, הנחילו להם מורשת ציונית. החיילים האלה נראו בדיוק כמו תלמידי תיכון אמריקאים (הם בני 18 בסך הכול) – הם השתטו, פלירטטו, שרו שירי היפ-הופ יחד עם הרדיו. כואב לחשוב שרבים מהם ימצאו את עצמם תוך זמן קצר ביחידות קרביות.
ולמרות כל מה שאנחנו שומעים על ההתנגדות הגוברת לשירות בצבא, למעשה כל בני-הנוער הישראלים יתגייסו. שאלתי את בן-דודנו בן ה- 17 אם הוא לחוץ לקראת הגיוס. הוא בחור דתי, גבוה ונאה, שביטל את השאלה במשיכת כתפיים. "אני אעשה מה שאני צריך לעשות," אמר. והוא הוסיף שהוא מקווה שלא יידרש לשרת במחסומים בגדה המערבית ובעזה, אבל אם אין בררה, יעשה גם את זה.

עד כה, הקרובים שלנו, שעלו לישראל אחרי השואה, לא היו צריכים לדאוג לבן חייל. בדור הראשון שנולד בישראל היו שלוש בנות. אבל בדור הצברים השני יש מספר בנים, והסבים חוששים לקראת היום שבו ייאלצו ללבוש מדים.
אמו של אחד מהם אמרה לי, שכאשר הוא נולד היא היתה בטוחה "שהמלחמות תגמרנה עד שיגיע לגיל 18. אחרי אוסלו אפילו חשבתי שאולי הוא לא יצטרך להתגייס כלל. כעת אני חושבת שאפילו הנכדים שלי אולי לא יחזו בשלום." היא שאלה אותי מדוע "ארצות-הברית כבר לא מנסה לעזור."

התמונה בצד הפלסטיני מדכדכת בדיוק באותה המידה. הקבוצה שלנו ביקרה בגדר ההפרדה שישראל בונה כדי להתגונן מפני המחבלים המתאבדים, שהצליחו להרוג 900 ישראלים מאז 2000. באבו-דיס מדובר בחומת בטון מוצקה שגובהה שמונה מטר. קטע אחד בחומה עוד לא גמור, וכאן עשו את דרכם הפועלים הפלסטינים שחזרו הביתה מהעבודה. הם זחלו וטיפסו מבעד לחומה ומעליה. זה לא היה קל, אבל היה שם תור ארוך של אנשים שעברו בדרך זו את החומה.
ניגשתי להביט, וצוות טלוויזיה צרפתי שאל אותי איך אני מתרשם מהחומה. אמרתי להם שאני מבין מדוע הישראלים זקוקים לחומה, ושאם היא תצמד לגבולות 1967 היא יכולה לתרום לא רק לבטחונה של ישראל אלא גם להפגת המתח. אבל, הוספתי, מטריד מאוד לראות שכונה מבותרת. אמרתי גם שאני מרחם מאוד על הפלסטינים, שפתאום מצאו את עצמם מנותקים ממקומות העבודה, השווקים ובתי-הספר שלהם. אנשים חפים מפשע סובלים.
חזרתי לאוטובוס.

לא היה שום דבר מיוחד במה שאמרתי, או כך לפחות חשבתי. אבל היה שם פלסטיני צעיר שסבר אחרת. לאחר ששמע מה שאמרתי לעיתונאים, אזר אומץ ועלה לאוטובוס שלנו.
הוא שאל אם הוא יכול לדבר אל הקבוצה, ושאל את המיקרופון מהמדריך הישראלי שלנו. הוא אמר לנו שעד ששמע אותי מדבר עם העיתונאים הצרפתים, הוא האמין שכל היהודים האמריקנים שונאים את הפלסטינים וחסרי כל אהדה כלפיהם כבני-אנוש. כתוצאה מכך שנא עד כה את כל היהודים. אבל לאחר ששמע יהודי אחד מביע אמפתיה כלפי הסבל הפלסטיני, שינה את דעתו. לעולם לא ישנא עוד את "כל היהודים", והוא גם לא ימשיך לחשוב שכל היהודים שונאים את הפלסטינים. הוא הודה לי על כך שגרמתי לו לשנות את דעתו, ואמר ש"לעולם לא ישכח זאת."
הצעיר ירד מהאוטובוס. הקבוצה שלנו היתה בהלם. אחדים היו על סף דמעות. אני רעדתי. לא אמרתי ולא עשיתי שום דבר מיוחד, ובכל זאת הצעיר הזה אמר שדברי שינו אותו "לתמיד". ואני לא עשיתי דבר חוץ מלהביע מעט אמפתיה. נראה שהפלסטינים כל-כך לא רגילים לגילויי חמלה מצד יהודים (או כל צד אחר, אולי?), שגם כמה מלים אוהדות הופכות לחווייה שמשנה את חייהם.

משהו משובש באופן נורא. ישראלים צעירים כמו בן-דודנו מאיישים מחסומים כדי להגן על ארצם מפני פלסטינים שמתהלכים עם כל-כך הרבה כאב וכעס, שחלקם אכן הופכים לאיום על הישראלים. הפלסטינים רואים את הישראלים בונים חומה כדי להרחיק אותם, ובמקומות מסויימים אף לכלוא אותם.
האם מישהו יכול בכלל להאמין שהחומות לבדן יצליחו להגן על מישהו משנאה ועלבון יוקדים,  התופחים עד שהם מתפוצצים? ואני לא מדבר רק על הפלסטינים. גם הישראלים חווים כאב נורא.
ב- 1967, לאחר שישראל איחדה שוב את ירושלים, הורה שר הביטחון הישראלי משה דיין להרוס את החומות שביתרו את העיר. נאמר לו שזה בלתי-אפשרי. יעברו חודשים בטרם יוכלו להתערבב זה בזה בביטחון שני עמים "שחומות בטון וחומות שנאה הפרידו ביניהם במשך 19 שנים." דיין נתן את ההוראה בכל-זאת, ושתי הערים הפכו לעיר אחת, אחת הערים היפות בעולם.
שלושים-ושבע שנים לאחר מכן, החומות חוזרות.

מ.ג'. רוזנברג (mj847@aol.com) הוא האחראי לניתוח מדיניות בפורום למדיניות בנושא ישראל, עורך לשעבר של ה"ניר איסט ריפורט" של אייפאק ועוזר פרלמנטרי ותיק בקונגרס האמריקני.

פורסם במקור ב"פורום למדיניות בנושא ישראל", ב- 13 בפברואר 2004
בקרו באתר הפורום ב-  www.israelpolicyforum.org

http://www.sfcg.org/cgnews
שירות החדשות CGNews מציע חדשות, מאמרי דעה, כתבות ופרשנויות של מומחים מקומיים ובינלאומיים, העוסקים בטווח רחב של נושאים הקשורים למזרח-התיכון.
hagalil.com 24-02-2004


DE-Titel
US-Titel
Books




 

מה אתם חושבים?

Copyright: hagalil.com / 1995...

haGalil onLine