[ENGLISH] [ARABIC]

מאמר 1
עמידה בציפיות

ג'ורג הישמה

וושינגטון – המשלחת הפלסטינית בראשות הנשיא מחמוד עבאס היתה מרוצה ביותר מהאופן שבו התקבלה בארצות-הברית, ובעיקר מהשבחים שהעתיר עליה באופן מפתיע נשיא ארה"ב ג'ורג' ו. בוש - למרות ששום דבר מזה לא נמסר במכתב מהסוג שקיבל ראש ממשלת ישראל, אראל שרון, לפני קצת יותר משנה.

ובכל-זאת היתה סיבה טובה לתחושת ההתעלות הפלסטנית, שכן אף נשיא אמריקני לא השמיע התחייבויות דומות לאלו העליהן הכריז בוש, הראשון שקרא לפתרון שתי מדינות. בוש המטיר בפומבי שבחים על עבאס ועל העם הפלסטיני, בשל הבחירות המוצלחות לנשיאות שנערכו תחת הכיבוש הישראלי.

וכך התבטא הנשיא בבית הלבן : "אנו נפגשים בתקופה שבה הישג היסטורי גדול נמצא בהישג יד – הקמתה של מדינה פלסטינית דמוקרטית ושוחרת שלום.

"הנשיא עבאס," המשיך ואמר," חותר למטרה הזאת, כשהוא דוחה את האלימות ופועל לרפורמה דמוקרטית. אני מאמין שהעם הפלסטיני מסוגל בהחלט לנהל שלטון עצמאי וצודק ולחיות בשלום עם שכניו." בוש התחייב "לעמוד לצדך, הנשיא עבאס, כשאתה נאבק בשחיתות, עורך רפורמה בשירותי הביטחון ובמערכת המשפט הפלסטיניים ומשקם את הכלכלה שלך.

"יצאת לדרך חדשה, אדוני הנשיא, מסע קשה הדורש אומץ ומנהיגות מדי יום ביומו. ואנחנו נעשה את המסע הזה יחד."

הנשיא האמריקני הזכיר היבטים של הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי שהוזנחו זמן רב כאשר הכריז: "ישראל צריכה להמשיך ולנקוט צעדים לקראת עתיד של שלום ולפעול יחד עם ההנהגה הפלסטינית לשיפור חיי היום-יום של הפלסטינים, ובייחוד המצב ההומניטרי שלהם. אסור שישראל תנקוט כל פעולה הסותרת את התחייבויותיה על-פי מפת הדרכים או פוגעת במשא ומתן על הסדר הקבע לגבי עזה, הגדה המערבית וירושלים [הכבושה].

"לכן, ישראל צריכה לפרק מאחזים ולעצור את הרחבת ההתנחלויות. המכשול שבונה ישראל כחלק מהמאץ הבטחוני שלה צריך להיות מכשול בטחוני, ולא פוליטי... במקביל להתקדמות... הכוחות הישראלים צריכים לסגת לעמדות שלהם ב- 28 בספטמבר 2000."

קשר משמעותי

בוש המשיך והזכיר את התנאי שנשכח בדרך-כלל, ולפיו "כל הסכם קבע צריך להיות מנוסח על-ידי שני הצדדים, ושינויים בקווי הפסקת האש של 1949 [הקו הירוק] צריכים להיות מוסכמים. פתרון ישים של שתי מדינות מחייב רציפות בגדה המערבית. מדינה של שטחים מפוזרים לא תצלח. צריך להיות קשר משמעותי בין הגדה המערבית לעזה... זו עמדתה של ארצות-הברית, וזו תהיה גם עמדתה בעת המשא ומתן על הסדר הקבע."

בוש גם התייצב מול הקונגרס כשאישר (על-פי הדיווח, באישור הנהגת המפלגה הרפובליקנית) תשלום ישיר של 50 מיליון דולר לממשלת עבאס, ואז הרחיב - למגינת לבה של ישראל - את המנדט של הגנרל ויליאם ווארד כך שיכלול משא ומתן על ענייני ביטחון עם הפלסטינים והישראלים.

כל הדברים האלה נעימים ביותר לאוזני פלסטינים רבים. אך החולייה החסרה כאן היא לוח זמנים אמיתי ליישום ההתבטאויות האמריקניות המרשימות בפני ההנהגה הפלסטינית, הניצבת לקראת מאבק קשה עם החמאס בבחירות הפרלמנטריות בחודש הבא.

מזכירת המדינה קונדוליסה רייס תגיע לאיזור בעוד כמה שבועות כדי "להתייעץ עם הישראלים והפלסטינים על ההינתקות, ההתחייבויות המשותפות שלהם והדרך חזרה למפת הדרכים."

ביקורה הקרוב של רייס והרחבת המנדת של ווארד מאותתים כנראה על שיפור ניכר ביחסים הבעייתיים ששררו בין מחלקת המדינה והבית הלבן כאשר קולין פאוול ניהל את מדיניות החוץ של ארה"ב בתקופת הממשל הראשון של בוש.

כעת, הגורמים הרישמיים המרכזיים רואים עין בעין את שאלות המזרח-התיכון. למעשה, שיפור זה ניכר כבר ערב שיחות בוש-עבאס, כאשר רייס הזמינה את הנהגת "כוח המשימה האמריקני לפלסטין" - אירגון פלסטיני-אמריקני הזוכה בהדרגה לכבוד ולאמון של הממשל - לחילופי דעות לקראת הביקור הקרוב.

לשמחתם של אנשי האירגון, רייס הדגישה שכאשר תגיע השעה למשא ומתן על הסדר הקבע, ממשל בוש לא ינטוש את הפלסטינים.

ד"ר זיאד אסאלי, נשיא כוח המשימה האמריקני לפלסטין, אף אמר לי שהוא חש שבוש סיפק את הסחורה בפומבי "לגבי כל הנושאים הרגישים, כולל ירושלים וקו הפסקת האש, בשפה אוהדת שענתה על הציפיות הגבוהות של הפלסטינים."

אבל נקודת המפתח שטרם הוגדרה על-ידי הממשל היא קביעת לוח-זמנים לכל הציפיות הללו. עבאס קלע ללב העניין כשהכריז לאחר פגישתו עם בוש: "עלינו לשים קץ לסיכסוך הזה בטרם יהיה מאוחר מדי."

ג'ורג' ס. הישמה הוא עיתואני ערבי-אמריקני המתגורר בוושינגטון.
פורסם במקור ברשת תקשורת האינטרנט הערבית AMIN.org ב- 2 ביוני 2005)
בקרו באתר www.AMIN.org

מאמר 2
כששמאל וימין צודקים

דייוויד קמחי

ירושלים – כולנו, שמאל וגם ימין, מקובעים בעמדות שלנו, ומשוכנעים שאנו מיטיבים לדעת מה טוב לישראל. אבל מה אם הימנים האדוקים והשמאלנים האדוקים יתחילו להקשיב זה לטיעוניו של זה? מה אם הימנים השפויים – הלא-משיחיים - והשמאלנים השפויים – שאינם שונאי-ישראל – ייפתחו לעמדתו של הצד האחר?

כולנו היינו אז קצת פחות נוקשים.

אחד הטיעונים החזקים ביותר של הימין הוא שהפלסיטינים צריכים לפרק את תשתית הטרור בטרם אפשר יהיה ליישם את מפת הדרכים ובטרם אפשר יהיה לנהל משא ומתן מדיני כלשהו. זה הגיוני בהחלט – איך אפשר לשאת ולתת על שלום כשקיים צבא טרור פרטי שמטרתו העיקרית להרוס כל סיכוי לשלום?

ממשלתנו, בתמיכת הימין, טוענת שמחמוד עבאס אינו עושה די לרסן את הטרור, שהוא חלש, ולכן ישראל צריכה להיכנס למשא ומתן מדיני בזהירות המירבית.

הגיוני לגמרי.

אחד הטיוענים החזקים ביותר של השמאל הוא שישראל צריכה להסכים לדרישות הפלסטיניות להתחיל את השיחות על סיום הסיכסוך בלא תנאים מוקדמים. הפלסטינים מוכנים, וברור שהשלום הוא היעד העיקרי של מדיניות החוץ שלנו. הוא ישנה את ארצנו בתכלית, בכל מובן.

למה לחכות, אם כן? אנו יכולים לשאת ולתת בלי להפחית את הלחץ שלנו על הפלסטינים לפרק את תשתית הטרור, ונמשיך לרדוף את המחבלים כאילו אין משא ומתן.

הגיוני לגמרי.

יש לבדוק ביתר עיון את שני הטיעונים. הימין טוען, ובצדק, שהחמאס התחזק ואינו ממתן את הרטוריקה שלו נגד עצם קיומה של ישראל. "חמסטאן" שתקום בעזה לאחר ההינתקות היא אפשרות קודרת. וכך גם חידוש מעשי האיבה.

אחת הדרכים העיקריות ללחוץ על אבו-מאזן לפעול נגד הקבוצות החמושות, לרבות החמאס, היא לדחות את מפת הדרכים ואת המשא ומתן עד שיעשה זאת. בין השנים 1996 ו- 1999 נקט ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו בגישה כזו, והצליח לגרום לערפאת לפעול נגד החמאס.

עבאס בהחלט אינו עושה די לרסן את הטרור. תקופת הרגיעה שאנו נהנים ממנה כעת מאפשרת לחמאס לחזק את יכולתו הצבאית בלי כל מניעה מצד ישראל או הרשות, והשתלבותו בזירה הפוליטית מזיקה כל עוד מרשים לו להמשיך ולהחזיק בנשקו.

השמאל, מאידך, טוען שפתיחה במשא ומתן עם הרשות יכולה למשוך את השטיח מתחת לרגלי החמאס. השיחות עשויות לחזק את אבו מאזן במידה כזו, שהוא יוכל להתמודד באופן הרבה יותר יעיל עם בעיית הנשק הלא מורשה.

עבאס יודע שפירוק המיליציות הפרטיות הוא אינטרס פלסטיני עליון; שהוא לעולם לא יצליח למשול בישות פוליטית דמוקרטית באמת כל עוד הן קיימות. אך כל עוד ישראל דוחה את המשא ומתן של מפת הדרכים, הקיצונים הפלסטינים יכולים לטעון שהיא אינה מעוניינת בפתרון של שלום, ושיש להם כל זכות לשמור על הפוטנציאל שלהם ל"מאבק המזויין."

עמדה זו של החמאס זוכה לתמיכה עממית, ואבו-מאזן עלול להתקל בקשיים אם יפעל כנגדה. בינתיים, ישראל אינה מאפשרת למשטרה החדשה לקבל את הנשק שהיא זקוקה לו, וכך היא מקשה עוד יותר על הרשות בניסיון לרסן את המחבלים. יתר על כן, טוען השמאל, ממשלתנו דוחה במזיד את מפת הדרכים ואת המשא ומתן משום שאינה רוצה לעשות את הוויתורים הנחוצים לשלום שישים סוף-סוף קץ לסיכסוך.

לשני הצדדים טיעונים הגיוניים, שניהם נשמעים סבירים.

כפי שאני רואה את הדברים, הפלסטינים חייבים לאסוף את כלי הנשק הלא-חוקיים, בעיקר לטובתם, אבל גם כדי לזכות באמון של ישראל ושל הקהילה הבינלאומית. ככל שימשיכו לדחות את הפעולה, החמאס יתחזק והסתייגותה של ישראל מפתיחת המשא ומתן תהיה מוצדקת יותר.

ישראל, מצדה, אינה יכולה להשהות עד בלי די את מפת הדרכים ואת המשא ומתן. מהלך כזה יפעל כמו בומרנג בזירה הציבורית – סקר שנערך באחרונה הראה שרוב הישראלים מעוניינים במשא ומתן על הסדר הקבע לאחר ההינתקות. ובמוקדם ובמאוחר, נצטרך לעשות ויתורים נוספים למען השלום. הציבור הישראלי, ארצות-ברית והקהילה הבינלאומית ידאגו לכך.

ככל שהישראלים והפלסטינים יקדימו לפעול, כן ייטב. הפלסטינים צריכים לרסן את הטרור וישראל צריכה לפתוח במשא ומתן על הסדר הקבע מייד לאחר ההינתקות.

ובמה שנוגע לימין ולשמאל אצלנו, שני הצדדים צריכים להקשיב יותר זה לזה. אנו צריכים לקדם את הדיאלוג בינינו. זה יעשה לכולנו פלאים.

דייוויד קמחי שירת בעבר כמנכ"ל משרד החוץ.
פורסם במקור ב"ג'רוזלם פוסט" ב- 2 ביוני 2005
בקרו באתר העיתון ב- www.jpost.com  

מאמר 3
מסע פרסום לשלום קבע

מוריס לוי

פאריז – מפגשי המו"מ הפלסטינים-ישראליים היו ממושכים וקשים. היצרים התלהטו ורגשות עזים עלו אל פני השטח. מפעם לפעם נדמה היה שהשיחות ייפסקו. אבל בהדרגה, במפגשים חשאיים שנמשכו משנת 200 לתוך החודשים הראשונים של 2005, החל הצוות למצוא שפה משותפת. ובמאי, כאילו התחולל נס מזרח-תיכוני חדש, הושגה ההסכמה.

אל תקפצו לדום מתוח, בינתיים: השלום לא עומד לפרוץ במזרח-התיכון. הישראלים והפלסטינים שמדובר בהם הסכימו על קמפיין פירסום לשלום – וזה כשלעצמו, מבטיח מאוד ביחס לעתיד. התרגיל הזה בבניית גשרים החל בינואר 2004, כאשר האינתיפאדה השתוללה ואוטובוסים התפוצצו בישראל. ידידים ממרכז פרס ומהפורום הכלכלי הפלסטיני באו לבקר אותי בפאריז. בתור איש מקצוע בפרסום ובתקשורת, שלאורך הקריירה שלו קידם מותגים גלובליים, הם חשבו שאולי אמצא דרך לעזור. בשפה בוטה – "השלום" היה מותג בצרות קשות.

וכך עזרתי להקים קבוצת עבודה של אנשי פירסום ישראלים ופלסטיניים, לא רק מ"פובליסיס גרופ", שבראשה אני עומד, אלא מחברות מתחרות. חלקם עובדים בסוכנויות גדולות ונוצצות בתל-אביב, אחרים בסטארט-אפים ברמאללה ובשכם, וחלקם עצמאים. כולם הקדישו את זמנם, בחינם, להתמודדות עם המשימה הפשוטה שהוצבה להם: לנסח קמפיין אחד, משותף, לקידום השלום – קמפיין המיועד לעמים בישראל ובפלסטין.

בשנות הששים, מסע הפרסום הציבורי רב-העוצמה "לשמור על אמריקה יפה" תרם לפיתוח מודעות סביבתית בקרב דור חדש של אמריקנים. מדוע לא להשתמש אם כן בכוחו של הפירסום כדי לעזור ולשנות תפיסות לגבי הסיכוי לשלום בקרב ישראלים ופלסטינים מהשורה? יותר מתמיד, אנו צריכים להציע לרוב הדומם בשני הצדדים דרך לבטא את רצונו בעתיד טוב יותר. וחשוב ביותר שנשתמש במסר אחד לשתי האוכלוסיות. הניסיון "להתאים" מסרים – לדבר באופן אחד עם הישראלים ובדרך אחרת עם הפלסטינים – עשה שירות רע למאמצי השלום בפינה ייחודית וקדושה זו של עולמנו. צריך ששתי האוכלוסיות ידברו – ושידברו אליהן – לפי אותו התסריט.

התהליך של פיתוח קמפיין השלום בהחלט לא היה פשוט. בגלל הסגרים והמחסומים באיזור לפעמים היה קשה במידה שלא תיאמן לקיים את הפגישות. הדיונים הפכו לעתים קרובות למפגשי הכפשה אינסופיים סביב השאלה מי הקורבן העיקרי ומי "צודק" יותר. אך 80 הישראלים והפלסטינים המסורים שהתנדבו לעבודה על הפרוייקט הזה הצליחו בסופו של דבר לבצע את המשימה.

בפגישה של הפורום הכלכלי העולמי שהתקיימה בים המלח בירדן ב- 22 במאי, הייתי גאה מאוד לחשוף את קמפיין השלום המשותף. מדובר בסידרה מרגשת ורבת עוצמה של תשדירים בני 30 שניות, שבהם ילדים פלסטינים וישראלים מזמינים את כולם להצטרף אליהם. הסיסמה, "אנו מקווים שיבוא יום ותצטרפו אלינו" לקוחה מהימנון השלום "אימאג'ין" של ג'ון לנון משנת 1971. כעת אנו פועלים במרץ לגיוס שלושת מיליון הדולרים הנחוצים להפקת הפרסומות ושידורן בישראל ובשטחים הפלסטיניים – ואנו מקווים, שגם בארצות שכנות.

עצם העובדה שאנשי מקצוע פלסטינים וישראלים אמיצים הצליחו לגבור על המכשולים וליצור יחד את הקמפיין הזה מפיח, בי לפחות, תקווה מחודשת שאפשר למצוא דרך להתקדם גם בנושאים אחרים. תקשורת – שפה משותפת – היא נקודת ההתחלה ההכרחית לכל משימה משותפת.

איננו משלים את עצמנו. הפירסום לעולם לא יהיה תחליף לעבודה הקשה הנחוצה לגיבוש הסכם שלום. זו כרוכה בנושאים יסודיים כגון אדמה, צדק, חירות וביטחון. אך עלינו לזכור שבלי תשתית של רצון עממי בהתקדמות יהיה הרבה יותר קשה להגיע להסכם ישראלי-פלסטיני, וכל הסכם שיושג יהיה הרבה פחות יציב.

מוריס לוי הוא היו"ר והמנכ"ל של "פובליסיס גרופ", חברת פירסום ותקשורת בפאריז.
פורסם במקור במהדורה הבינלאומית של ה"הראלד טריביון" ב- 9 ביוני 2005
בקרו באתר www.iht.com

מאמר 4
ירושלים – נר האנושות

רמי אסאלי

ירושלים – מדי יום שישי בבוקר אני מבקר בעיר העתיקה יחד עם חברי הטוב חאנא. אנחנו נכנסים משער דמשק, שם עומדות זקנות מהכפרים הסמוכים ומוכרות את הירקות הטריים שלהם בסלים הקטנים שסחבו מהבית על ראשיהן. אנחנו ממשיכים בסיור שלנו בעיר העתיקה בביקור בכנסיית הקבר הקדוש, מקום מופלא שקירותיו מכוסים ציורי שמן, והאדריכלות שלו מדהימה אותי כל פעם מחדש.

חאנא הנוצרי תמיד מדליק נרות למען המשפחה שלו, ופעם החלטתי לעשות כמוהו. נתתי לכומר כסף, והוא נתן לי שלושה נרות. את הראשון הדלקתי למען אשתי, את השני לבנותי, אבל לא ידעתי למי להדליק את הנר השלישי. חשבתי להדליק אותו למען הורי, אבל אני הרי תמיד מתפלל למענם במיסגד. אולי אדליק אותו למען ידידי, משפחתי, שלום עולמי, בריאות, עושר...

לבסוף החלטתי להדליק אותו למען האנושות – כך אכלול את כולם. מאז אני קורא לנר הזה "נר האנושות." זה גורם לי להרגשה טובה, ואולי, מי יודע, אזכה לכמה נקודות אצל אלוהים, כי הוא הרי אותו האל שבמסגד שלי.

לאחר שאנו מדליקים את הנרות אנחנו חוצים את השוק בדרך לרובע היהודי. אנחנו רואים יהודים דתיים בחליפותיהם השחורות, אוחזים בספרי תורה וממהרים לכותל המערבי. אני נזכר בביקורים שלי אצל דודתי בעיר העתיקה. היה לה חלון שנשקף אל הכותל. ביליתי שעות ליד החלון בהתבוננות ביהודים המתפללים. הם נראו ענווים וצנועים כשהתפללו - והם היו אותם אנשי במדי צבא שהפחידו אותי כל-כך. הייתי בן עשר אז, ומאוד נאיבי. הדהים אותי לגלות שגברים ונשים יהודים מתפללים בכותל בנפרד, בדיוק כמו המסלמים מצידו השני. בעיני רוחי ריחפתי מעל לכותל המערבי וראיתי את האנשים מתפללים משני צידיו. אנשים משני צידי החומה מתפללים לאותו אל, והסיכסוך ביניהם מתנהל בשם אותו האל. בתור ילד בן עשר לא הבנתי מה הבעיה בין מוסלמים ליהודים – האם באמת כל צד מאמין שהוא צודק והאחר טועה?

בסוף הסיור אנחנו פונים לכיוון מסגד אל-אקצה, שם אנו רואים את המוסלמים מתחילים להתכנס לתפילת יום שישי. בימי שישי, ימי התפילה החשובים ביותר, המוסלמים מתפללים באל-אקצה בגלל חשיבות המסגד לאיסלם. מוסלמים מגיעים לתפילה מכל הארץ, אבל בגלל המחסומים והחסימות פחות אנשים מצליחים להיכנס לירושלים מבעבר.

שלושת המקומות הקדושים בעולם נמצאים במרחק מטרים זה מזה, אבל אנשים ממשיכים להתפלל לאלוהים שיביא שלום וישים קץ לסיכסוך האלים ביניהם. איזה אבסורד – אנשים מתפללים לאל במרחק מיליוני שנות אור, למרות שהפיתרון מונח לפניהם. זה כל-כך פשוט – אם רק היו מנמיכים רגע המבט מהשמיים ומסתכלים קדימה, הם היו רואים טוב יותר. אילו היו צועדים כמה מטרים היו פוגשים את הסיוט הכי גרוע שלהם ומתגברים עליו. הם צריכים לפתוח את הלב ולהקשיב לצד האחר.

מה שהופך גן ליפה הוא סידור הפרחים השונים בו כך שהצבעים השונים ישתלבו באופן הרמוני. מהו גן שיש בו רק ורדים, מרגניות, חבצלות או עצים? זה גן שאין בו הרמוניה, אין בו חיים וגם לא נשמה. גם אם הוורדים יפים ביותר, הם לא יהפכו את הגן ליפה. מה שהופך את ירושלים שלי לייחודית הוא המגוון שבה, ולא הקדושה. מדוע בכלל הפך אלוהים את ירושלים לקדושה לכל הדתות? בגלל המסר שירושלים היא עיר שאינה שייכת לאיש, ושייכת לכולם.

אני חושב שיש לי הזכות לקרוא לה ירושלים שלי, כי היא כוללת את היהודים שלי, את הנוצרים שלי ואת המוסלמים שלי. אם העיר תאבד אחד ממרכיבה, היא לא תהיה עוד ירושלים שלי.

רמי אסלי, ירושלמי פלסטיני, עובד באירגון Search for Common Ground in the Middle East ובאקדמיה לפיתוח החינוך.
פורסם במקור במהדורה האנגלית של CGNews ב- 10 ביוני 2005

מאמר 5
נלחמים על שוויון:
על מגרש הכדורגל ומחוצה לו

דניאל בן-טל

ירושלים – שחקני הכדורגל הערבים-ישראלים עשו פריצת דרך עצומה בשנים האחרונות, וכיום הם מופיעים כמעט בכל קבוצה בליגה הלאומית. שחקנים ערבים רבים מככבים בנבחרת הלאומית יחד עם חבריהם היהודים, והם כבר זכו לכותרות כאשר קלעו שערים קריטיים במשחקים בינלאומיים חשובים.

אבל "איחוד אבו גוש-מבשרת" לוקח את נושא הדו-קיום צעד אחד הלאה – זהו המועדון היהודי-ערבי הראשון שעוסק בפירוש במשהו שמעבר לכדורגל.

"אנחנו לא מתעניינים רק בספורט. המועדון שלנו הוא מבחן חשוב לדו-קיום הערבי-יהודי, ואנו מתכוונים לעבור את המבחן הזה," אומר נשיא המועדון, אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל בטורקיה.

ליאל מבסס את אמונתו בכוחו של הכדורגל לקרב בין קהילות על חוויותיו בדרום-אפריקה. בשנות השמונים.שידל ליאל את משרד החוץ להעמיק את הקשרים עם תומכיו של מנהיג זכויות האדם נלסון מנדלה, שישב אז בכלא. כשליח מיוחד לדרום-אפריקה בין 1986 ל- 1988 יצר לראשונה קשר עם קבוצות כדורגל שחורות. "איגוד הכדורגל הדרום-אפריקני היה אחד הכוחות החזקים ביותר במאבק נגד האפרטהייד. הדרום-אפריקנים השיגו הרבה באמצעות הכדורגל. הייתי אוהד כדורגל מאז ילדותי בתל-אביב. כדורגל הוא אחד התחומים המעטים בחברה הישראלית שבו אזרחים ערביים יכולים להגיע למדרגה המקצועית הגבוהה ביותר ברמה הארצית," אומר ליאל ומציין כי בעונה שעברה, לראשונה בתולדות ישראל, מועדון ערבי, "איחוד בני-סכנין", זכה בגביע המדינה.

מבשרת ציון, פרבר ירושלמי, התרחבה בשנים האחרונות וכיום חיים בה 25 אלף תושבים. אוכלוסיית אבו-גוש, לרבות הכפרים הסמוכים עין-רפאח ועין-נקורה, מונה 10 אלפים איש.

"האיזור שלנו הוא איזור של חיים נורמליים ודו-קיום. לאבו-גוש קשרים עסקיים ענפים עם מבשרת, וכולם נהנים משיתוף הפעולה עם שכננו," אומר ראש מועצת אבו-גוש ואחד היו"רים של הקבוצה, סאלים ג'אבר.

"ההתעניינות במועדון גוברת, ושחקנים צעירים רבים באבו-גוש רוצים להצטרף. הקריטריון היחידי שלנו הוא שיהיו שחקנים טובים," אמר.

במשך שנים, "הפועל מבשרת-ציון" היתה תקועה בליגה ה'. "היתה לנו תשתית, אבל משהו היה חסר. הרעיון המקורי היה לקחת ששה או שבעה שחקנים טובים מאבו-גוש כדי לחזק את הקבוצה," אומר ליאל. רעיון זה הוביל לפגישה שהתקיימה באוקטובר שעבר באבו-גוש, שבמהלכה נקבעה הנהלת המועדון – ארבעה מנהלים מאבו-גוש וארבעה ממבשרת, שלכל אחד מהם זכות וטו. הוקמה קבוצת בוגרים של 25 שחקנים – 15 יהודים ו- 10 ערבים.

"בימינו אין בזה שום דבר מיוחד – אבל זו הקבוצה היחידה במדינה, ואולי גם בעולם, המבוססת על שותפות שווה לגמרי בין יהודים ערבים. כל השחקנים הערבים משחקים בהגנה, והיהודים במתקפה – לא היתה בזה שום כוונה, זה פשוט יצא ככה," אומר ליאל.

בנבחרת משחק גם שחקן לא-ישראלי, אללה עוואד משכונת ג'אבל מוכאבר במזרח-ירושלים. שתי קבוצות הנוער התאחדו גם הן, והן מתחרות יחד תחת דגל משותף בליגת הנוער האזורית.

השחקנים הבוגרים נפגשו לראשונה לאימונים שלושה ימים לפני תחילת העונה, בשלהי אוקטובר אשתקד. לאחר סידרה של תוצאות איומות, פילסה הקבוצה את דרכה מתחתית הליגה וסיימה את העונה עם רצף של שבעה נצחונות.

במפגש האחרון של העונה הביסו את "גבעת זאב" 2:1. "איחוד מבשרת-אבו גוש" סיימה את עונת הבכורה שלה באמצע הטבלה, במקום התשיעי. "זו היתה הפתעה, כי אנחנו הקבוצה הכי צעירה בליגה," אומר ליאל המאושר.

בפברואר השנה טסה קבוצה של 17 שחקנים לעיר לאהטי בפינלנד, שם התחרו בטורניר בינלומי של ועדי עובדים. הקבוצה עלתה על כל הציפיות כשהגיעה לגמר, שם הפסידה 1:0 לטובת קבוצה אסטונית.

הצלחות כאלה לא היו מתאפשרות בלי רוח טובה הנושבת ממועצת המנהלים.

"החלק הכי טוב בסיפור הוא ההתקרבות בין חברי הנהלה. הניהול של הקבוצה מצויין, ואין לנו שום חובות לרשויות – בניגוד ל- 90 אחוז מהמועדונים בישראל. עשרות מועדונים קטנים נסגרים מדי שנה בגלל ניהול כושל. לקבוצות ברמה כזאת אין הכנסה, והן אינן יכולות לממן פירסום למשחקים שלהן," מסביר ליאל. "המועצות המקומיות בישראל הרבה יותר עניות מבעבר. במקרים רבים, אין תקציב לספורט. כל התקציב שלנו בא מתרומות," מוסיף ליאל, שניצל את קשריו הדיפלומטיים שלו כדי להשיג למועדון מימון.

"שש שגרירויות עוזרות לנו – האמריקנים, השוויצרים, האיחוד האירופי, ההולנדים, הטורקים ובייחוד הבריטים, שעבורם הכדורגל הוא דת. זה כולל תרומה של כל הציוד שלנו. לא היינו יכולים להצליח בלי העזרה שלהם. לפחות שישה דיפלומטים ביקרו במשחקים, כי הם תומכים בשיתוף פעולה יהודי-ערבי."

ליאל חזר באחרונה ממסע גיוס כספים בבריטניה. "פגשתי שם יהודי לונדוני טוב שהביא לי שקים של ציוד כדורגל – כל-כך הרבה שלא יכולתי להחזיר איתי הכול לישראל."

כעת, לאחר שזכתה בתמיכה המשולבת של שתי הקהילות, צפויה לקבוצת הכדורגל "איחוד אבו גוש-מבשרת" עתיד בהיר.

"נמשיך לתמוך במועדון, כי הוא מביא לנו הרבה כבוד. אני מקווה שיהיה לקבוצה עתיד מוצלח," אומר ג'אבר.

ג'אבר וראש מועצת מבשרת, כרמי גילון, כבר דנו באפשרות לאחד בהמשך את כל קשת פעילויות הספורט והפנאי, באופן שיקרב עוד יותר בין שתי הקהילות – אם אכן יצליח הפרוייקט הנוכחי.

"זה לא פרוייקט קל," מודה ליאל. "יהודים רבים שונאים ערבים. הם גדלו באווירה אנטי-ערבית, אבל הם מבינים שעלינו להגיע לדו-קיום. הדו-קיום מצליח. השחקנים פשוט צריכים זמן להתרגל. אני מקווה שהאנרגיות המשותפות של שתי הקהילות ידחפו אותם קדימה."

גירסה מקוצרת של מאמר שהתפרסם ב - ISRAEL21c ב- 15 במאי 2005
בקרו באתר - www.israel21c.org