השקפה ישראלית
מפת הדרכים:
מפת דרכים לדלת השכנים
[ENGLISH]
מאת יוסי ביילין
יוסי ביילין היה שר המשפטים בממשלת ברק, 2001-1999, והיה מאדריכלי תהליך אוסלו.
תמיכתי במפת הדרכים החדשה שהציגה ארה"ב לאריאל שרון בשם הקוורטט היא תמיכה
באחד הניירות הפחות יצירתיים, היותר מסורבלים והיותר בעייתיים שידע הסכסוך
הישראלי-פלסטיני. אני אעדיף כל הצעה המחזירה את הצדדים לשולחן הדיונים לקראת
הסכם הקבע, ואשר תשים קץ לסיוט בן 25 החודשים שבו חיים שני העמים, אבל אפשר היה
לצפות שהצירוף של ארה"ב, אירופה, רוסיה והאו"ם יוציא מתחת ידיו נייר אינטליגנטי
יותר מאשר צירוף של כמה טלאים תחת כותרת יומרנית.
טלו, למשל, דוגמא אחת: שני הצדדים מתבקשים לקיים 13 פעולות חשובות למדי בין
אוקטובר לדצמבר 2002, אבל השליח האמריקני ביל ברנס מבקש מהם להגיש את הערותיהם
למסמך רק בדצמבר 2002... מי שאינו מכבד את הנייר שהוא מגיש לא יוכל לצפות לכך
שיכבדו את מגיש הנייר. התהליך יצטרך, אם כן, להידחות בחודשיים, ומי שזוכר מה
קרה לדו"ח מיטשל ולמסמך טנט יכול לצפות שסיכויי מפת הדרכים של בוש לזכות בטיפול
דומה, גבוהים ביותר.
מפת הדרכים מציעה שלושה שלבים, המתחלקים, בחלקם, לתת-שלבים, כדי להגיע ב-2005
לפתרון קבע הכולל מדינה פלסטינית. בדרך, מבצעים הצדדים צעדים בוני אימון,
מפסיקים את האלימות, משתפים פעולה ביניהם, הפלסטינים עורכים רפורמות, מקיימים
בחירות, וממנים ראש ממשלה ואף זוכים ביצור המוצע להם כאן בפעם הראשונה באופן
רשמי - מדינה בגבולות זמניים שתתקיים שנתיים. במהלך התקופה יתקיימו שתי ועידות
בין-לאומיות כדי לעודד את הצדדים במאמציהם הקשים.
מי שקורא את התכנית שואל את עצמו, בצדק רב, מדוע צריך מפת דרכים כדי להגיע לדלת
השכנים. כל מה שצריך לעשות הוא לחזור לשולחן המו"מ, להמשיך את המאמץ שנעשה
בשיחות טאבה שהופסקו בינואר 2001, להגיע להסדר קבע על בסיס תכנית קלינטון (או
חזון בוש), ולממש אותו.
אין בתכנית שום הצעה מקורית אשר בעזרתה ניתן יהיה להתגבר ביתר קלות על מעגל
הדמים טרור-תגמול. הרעיון להמשיך את תקופת הביניים עד 2005 עומד בסתירה לתחושות
רבים בימין ובשמאל כי תקופה זו הייתה בבחינת הזדמנות שניתנה לקיצוניים שביקשו
לטרפד את המהלך, וכי עדיף היה לוותר עליה כליל, ולהגיע למו"מ על הסכם השלום.
הארכה נוספת תאפשר למתנגדי השלום להיערך מחדש. ההצעה באשר לגבולות זמניים
למדינה הפלסטינית בעייתית במיוחד: מדובר במו"מ כפול - פעם אחת בהסדר הביניים
ופעם שנייה מיד אחר כך, והערכתי היא שהמו"מ הראשון לא יהיה קל מן השני וגם לא
יקל על השגת הסכם במו"מ השני. עלול להיות מצב שלאחר שייקבעו הגבולות הזמניים
יהיו מי שיחושו בישראל כי בכך נפתרה הבעיה הדמוגרפית, לא יהיה להם כל תמריץ
לנהל את המו"מ על גבולות הקבע, ואילו בצד הפלסטיני יוחרפו התסכול ואי השקט
שיובילו לחידוש האלימות, כתוצאה מאובדן האמון בשני הצדדים. הגבולות הזמניים הם
המוקש החמור ביותר האורב במפת הדרכים לחפצי השלום בשני הצדדים.
ועידה בין-לאומית עשויה להיות אירוע חגיגי המחייב את הצדדים והמאפשר להם להצדיק
את הפסקת מעגל האלימות שנקלעו אליו. אלא שוועידה שכזו עלולה להיות גם מכשול בשל
המחלוקות שיתגלעו באשר להרכבה, לסמכויותיה ולהחלטה על תוכנה. שתי ועידות כאלו
במהלך שלוש שנים נראות יפה על הנייר אך עלולות להיות גורם מעכב בביצוע המהלך
המדיני במקום לסייע לו.
והגרוע מכל - שני הצדדים קיבלו את הנייר והתבקשו להעיר הערות. הם בוודאי עוסקים
בזה ברגע זה ממש. בתוך חודשיים יקבלו האמריקנים תיקים של הסתייגויות, עבים
בהרבה מן התכנית עצמה, כל צד יאהב בתכנית מה שהשני ידחה, ובסוף דצמבר אנו
עלולים לעמוד במצב דומה לזה שעמדנו בדצמבר 2000: שני הצדדים קיבלו את תכנית
קלינטון, אך בהסתייגויותיהם הפכו את תמיכתם לשלילה.
תמיכתי במפת הדרכים נובעת רק משום שהיא עדיפה - אם תתקבל - על המצב הקיים. אבל
מי שרוצה להגיע לדלת הסמוכה, ומאמין במטרתו, יכול להשאיר אותה בבית.
יצא לאור 30 אוקטובר 2002 © bitterlemons.org
hagalil.com
13-04-2003
|
