יהודים, נוצרים ומוסלמים:
תחת כנפיו של אל
אחד
ד"ר ברנרד סבלה
רק בירושלים אפשר לראות יהודים, נוצרים ומוסלמים ממהרים עם
ספרי תפילה ושטיחי תפילה על מנת להתפלל כדת באתרי הקודש השונים שלהם. לא מזמן,
צעדתי ברובע הארמני בירושלים וראיתי זוג יהודי בלבוש הדור ממהר עם ספרי תפילה
לתפילת ערב שבת בכותל המערבי. מדי יום ששי, בצהריים בערך, ממהרים אלפי מוסלמים,
הנושאים איתם את שטיחי התפילה שלהם, אל המתחם הקדוש הראם א-שאריף, שם עומד אחד
המסגדים הקדושים ביותר לאיסלאם. המוסלמים זקוקים לשטיח על-מנת להתפלל כשפניהם
למכה, העיר הקדושה ביותר לאיסלאם. ואני זוכר עוד מאז ילדותי בסמטאות ירושלים
העתיקה את הכמרים והנזירים הפרנסיסקנים, הממהרים בימי א' לכנסיית הקבר הקדוש,
יחד עם נזירות ומאמינים אחרים, ובידיהם ספרי תפילה וכתבי-קודש. הם עדיין נוהגים
כך, אף שספרי התפילה בלטינית השתנו, והם מודפסים כיום במגוון שפות, לרבות ערבית
פלסטינית, שפתה של הקהילה הנוצרית המקומית.
מה שמרתק אותי במראה הזה של הזוג היהודי, ההמונים המוסלמים והנזירים הנוצרים
הממהרים לתפילותיהם הוא כוחה והשפעתה של הדת. האופן שבו כולנו ממהרים למקומות
התפילה השונים שלנו בירושלים גורם לי לתהות היכן טעינו. אנו טוענים שאנו
מאמינים באותו האל, וזו הסיבה לכך שהדתות השונות שלנו נקראות הדתות
המונותאיסטיות (המאמינות באל אחד). כאשר אנחנו מתפללים כל אחד (או אחת) באתר
הקודש שלו, אנו הרי פונים לאותו אל, לא? ובכל-זאת, למרבה הצער, דווקא מה שאמור
לאחד אותנו הופך לסלע המחלוקת בינינו. יכול להיות שהחוויות, ההקשרים והסביבות
השונות השפיעו על האופנים השונים שבהם אנו מבינים את האל במסורת היהודית,
הנוצרית והמוסלמית, וכך הפכו התפילות שלנו לספציפיות ובדלניות יותר. במובן
מסוים, כאשר ממהרים עם ספרים ושטיחים לאתרי הקודש, מבטאים תחושה של קהילתיות.
כל אחד מזדהה עם הקבוצה שלו, וחש איזו התעלות רגשית כשהוא מתחכך עם בני דתו,
שכל מעייניהם נתונים לתפילה.
אבל היכן כוחה של התפילה בחיי היום-יום שלנו וביחסינו ההדדיים? וכיצד אנו
יכולים ליישב את הידע וההבנה שלנו על אודות יהוה, אלוהים ואללה עם העוולות שאנו
מבצעים זה נגד זה? אדם או קבוצה השקועים בתפילה הרי אמורים לחוש שלווה פנימית
ושלווה ביחסיהם עם אחרים, לא כן? היתכן, שככל שהתפילה מבטאה בעיקר את תחשות
הקהילתיות, היא מדברת פחות אל אלוהים הכל-אוהב?
יתכן שהאתגר הגדול ביותר הניצב מול כולנו, כאשר אנו ממהרים לאתרי הקודש השונים
שלנו, הוא לכלול בתפילתנו את המאמינים האחרים. אם נעשה זאת, נתחיל לרפא את פצעי
ההסטוריה, לבנות את השלום ובסופו של דבר גם למצוא פיוס תחת כנפי
יהוה-אלוהים-אללה האחד והכל-אוהב.
פורסם במקור במועצת הכנסיות המזרח-תיכונית ב-
19 ביוני 2004
בקרו באתר -
http://www.mecchurches.org/
מופץ על-ידי שירות CGNews
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות
|