נחוצה אטסרטגיה פלסטינית

זיאד אסאלי

יסודות הפשרה ההיסטורית זועזעו השנה באפריל, הלוא הוא המר בירחים.
נשיא ארצות-הברית שינה את הגדרת זכות השיבה באופן חד-משמעי, ובפומבי, ודיבר עליה כעל הזכות לחזור לפלסטין שטרם קמה. הוא גם העמיד בסמן שאלה את "קדושת" גבולות 1967 ונתן לגיטימציה "למציאות בשטח" כגורם חשוב בקביעת עתיד ההתנחלויות והגבולות. ג'ורג' בוש אף הצהיר על מחוייבותה של ארצות-הברית לשמור על יתרונה האיכותי של ישראל על פני הערבים, ושיבח את ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, על הצעדים האמיצים שלו לקראת השלום. בתוך כך ביטא סולידריות עם המאבק של ישראל בטרור ועם צעדי ההגנה שהיא נוקטת.
הפלסטינים הגיבו בתערובת של זעם וחשש מפני הבאות. הם בקושי הספיקו להתאושש מההלם בטרם נהרג מנהיג החמאס, ד"ר רנתיסי. המלים הלוחמניות שהופרחו נתנו ביטוי דל לתחושת החולשה והפגיעה שלהם.
ה"רחוב הערבי", כפי שסוקר באל-ג'זירה ותחנות טלוויזיה אחרות, שפע רגשות ורטוריקה, ואילו מדינות ערב הגיבו בזהירות - לאחר שהביעו את תמיכתם הנצחית בפלסטינים וטיפלו בשרון, כהרגלן, במנות גדושות של סרקזם. נשיא מצרים חוסני מובאראק, שחזר בדיוק מביקור ידידותי בטקסס, הצהיר כי שנאת הערבים לאמריקה הגיעה לשיא שלא היה כמותו. עבדאללה מלך ירדן "דחה" ברוב תבונה את מסעו לוושינגטון, ומועד חדש ייקבע בקרוב. שאר העולם הפטיר את האמירות הרגילות על השלום.
זעם, קינה, וגילויי שנאה קולניים נגד אמריקה ונשיאה ונגד ישראל והמשטרים \הערביים יכולים אולי לפרוק כעס, אבל הם אינם תחליף לאסטרטגיה. בשלב הזה הפלסטינים צריכים להכיר בכך שתמיכת ההמונים הערבים והמוסלמים אינה יכולה לפתור את בעיית פלסטין. היא נחוצה, אבל אין בה די.
הפלסטינים צריכים להתמודד באופן ישיר עם הבעיות שלהם. הם עָם שחי תחת כיבוש מדכא, בלי צבא, עם הנהגה חלשה ומבודדת, שרידים של כוח ביטחון, כלכלה הרוסה ומוסדות מרוסקים. הדימוי של עם הנאבק למען מטרה צודקת פינה מקומו בהדרגה לדימוי של עם של מחבלים. אבל העוול ההיסטורי שנגרם לפלסטינים ממשיך להגדיר את המאבק שלהם בתור הסיכסוך החשוב ביותר בזמננו, וכאן טמון הקלף המנצח של הפלסטינים.
כל האסטרטגיות שהפלסטינים נדרשו להן בעבר לא צלחו. הגיע הזמן לחשוב, להעריך שוב את המצב ולצאת לדרך חדשה. האלימות יכולה להיות תנאי מוקדם לפיתרון, אבל היא אינה יכולה להשיג אותו. הפלסטינים לבדם אינם יכולים לשחרר את פלסטין. אין עם שהקריב יותר, לאורך זמן ממושך יותר, מאשר הפלסטינים. אבל לא די בהקרבה אם אינה מלווה באסטרגיה להשגת הניצחון. במאבק בסדר גודל כזה נחוצים בעלי ברית, ששותפים - מסיבות משלהם - לחזון המדינה הפלסטינית שתקום לצד ישראל. יש לאתר ולגייס בעלי ברית כאלה בארצות הברית ובישראל, שתי הארצות שמשחקות תפקיד מרכזי בסיכסוך הזה. אלימות נגד אזרחים מרחיקה את בעלי הברית הפוטנציאלים האלה. העם הפלסטיני צריך לבחור בחירה גורלית בין עימות צבאי למשא ומתן והתנגדות לא אלימה.
צריך לתת לפלסטינים הזדמנות לבחור, ולבטא את הבחירה שלהם. הגיעה השעה, היא הגיעה כבר מזמן, שהפלסטינים יילכו לקלפי ויבחרו בנציגיהם. ארצות הברית לא תוכל למנוע מעם שלם להצביע. זה אנטי-אמריקני בדיוק כמו משטר מלוכני. וברגע שארצות הברית תשתכנע, היא יכולה לחייב את ישראל לאפשר בחירות בשטחים. כל הצדדים צריכים להבין שהפשרות הנחוצות להשגת השלום יכולות להיעשות רק על ידי נציגים נבחרים. ורצוי שהבחירות ילוו במשאל-עם על פיתרון שתי המדינות, המבוסס על מפת הדרכים. מפת הדרכים היא הכלי הבינלאומי האחד שמקובל הן על ההנהגה הפלסטינית והן על זו הישראלית, וגם על הקווארטט והליגה הערבית. משאל כזה יוכל להגדיר עבור הפלסטינים את הפרמטרים של האופק הפוליטי. ואם ינצחו במשאל תומכי הפשרה, יאבדו מתנגדי מפת הדרכים את יכולתם לסכל כל התקדמות.
הפלסטינים צריכים להכריע גם לגבי עתידה של עזה לאחר הנסיגה הישראלית. צריך לדאוג שהמהלך בעזה יצליח, כדי ליטול מידי הניצים בישראל טיעון לטובת המשך הכיבוש בגדה המערבית. הנסיגה האפשרית בעזה מציעה לפלסטינים הזדמנות לתכנן לקראת אירוע עתידי במקום להתמודד עם עובדה קיימת. יש לראות בה אבן דרך ראשונה בתהליך כינונה של מדינה בת קיימא.
ראוי לשקול ברצינות את ההצעות של מרוואן ברגותי. הן מנסחות הקשר פוליטי שהופך את הנסיגה הזו לצעד לקראת עצמאות, במקום החלקה מטה על התהום. אבל מעבר לכך, יש להתוות תוכניות קונקרטיות לדיור, כבישים, פארקים, מתקנים תעשייתיים, בתי ספר וכל היבטי החיים האחרים, ולהתכונן ליישומן. את הפרוייקט הזה אפשר לבצע על הצד הטוב ביותר תחת הנהגתם של מוסדות בינלאומיים כמו הבנק העולמי, ובשיתוף פעיל של הפלסטינים עצמם. אפשר יהיה להפקיד את המשימה הזו בידיה של ישות רשמית חדשה.
בחירות חדשות, שבהן יוצגו באופן ברור הנושאים והברירות העומדות בפני הפלסטינים, יאפשרו לנציגים לגיטימיים להתמודד עם שאלות של ביטחון פלסטיני וישראלי, תחת המטרייה האמריקנית הבלתי נמנעת. מצרים וירדן יוכלו למלא תפקיד משמעותי במימוש התהליך הזה.
צריך לחייב את נשיא ארצות הברית לעמוד בהתחייבותו, כי שאלות הנוגעות להסדר הקבע יוכרעו על ידי הצדדים. ניסיון לקבוע מראש את התוצאות לא יצלח. רק לנציגים לגיטימיים ומוסמכים של שני הצדדים תהיה הסמכות והיכולת לעשות את הפשרות הנחוצות למען השלום, ורק הם יוכלו להפוך שלום כזה לקבוע.