למרות הכול, נעים בכיוון הנכון

יוסי אלפר

נראה שראש ממשלת ישראל נחוש בדעתו ליישם את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וארבע התנחלויות בגדה המערבית - מכל הסיבות הלא נכונות, עם ה"שותפים" הלא נכונים והמטרות הלא נכונות. ובכל זאת, ראוי לתמוך במהלך, משתי סיבות: ראשית, יש לברך על כל צמצום בהיקף הכיבוש הישראלי; ושנית, סביר שבטווח הארוך התקדים של נסיגה ופירוק התנחלויות יתגלה כמשמעותי יותר מאשר כוונתו השקופה של שרון לנצל את הנסיגה משטח כבוש אחד (עזה) כתירוץ להמשך הנוכחות בשטח כבוש אחר (הגדה המערבית).
הסכנה הגדולה ביותר המאיימת על תוכנית ההתנתקות של שרון היא שרון עצמו, או נכון יותר, נטייתו להפוך רעיונות פשוטים וחיוביים - פירוק התנחלויות, גדר ביטחון, פיתרון שתי מדינות - למזימות מורכבות עם יעדים מפוקפקים ומרובים, שסביר כי אחד מהם יסתבך עד כדי כך שימוטט את מגדל הקלפים כולו.
חילופי המכתבים של שרון עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש, חידוש הרציחות של אנשי החמאס לאחר מכן והאיומים האחרונים על המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת, הם השיבושים האחרונים. ברמה הפוליטית, המטרה של יוזמות פופולריות אלו היא לזכות בתומכים במשאל העם של הליכוד. המשאל יאפשר לשרון לבצע את ההתנתקות עם הקואליציה הנוכחית שלו, או ייתן לו מנדט להקים ממשלה חלופית.
אבל לבוש צרכים ויעדים פוליטיים משלו, ונשיא ארצות הברית כבר הבחין בוודאי בנטייתו של שרון לנצל את נדיבותו (ואת חולשתו הפוליטית) כדי להפר התחייבויות ישראליות-אמריקניות עוד לפני שיבשה הדיו שבה נכתבו. שרון כבר איים בהרג יאסר ערפאת, התחייב לכלול את אריאל בתוך הגדר, ואיפשר לשר האוצר בנימין נתניהו להבטיח תקציבים נוספים להתנחלויות שמעבר לגדר ולגושי ההתיישבות.
סיבוך נוסף הוא ניטרולם של מפת הדרכים ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני. נכונותו של בוש להציע לשרון התחייבויות לגבי גושי התנחלויות ופליטים, גם אם הן נראות ברורות וקונסנסואליות מנקודת ראות אמריקנית-ישאלית, מנטרלת בעליל תהליך שלום מוסכם ושוללת את מפת הדרכים. מהלכים אלה כבר עוררו את זעמם של מנהיגים ערביים מתונים ושותפות אחרות למפת הדרכים. הם גם תורמים לגיבוש התפיסה השגוייה והמסוכנת לפיה "עיראק=פלסטין" אצל רבים במזרח התיכון. זה לא טוב לא לישראל ולא לארצות הברית.
הבעייה השלישית היא מה שנראה כניסיון של שרון לנצל את התמיכה הפופולרית - שתורגמה באופן מסוכן למשאל מפלגתי מיותר - ואת תמיכתו של בוש בהתנתקות, כדרך ללחוץ על היועץ המשפטי מני מזוז לסגת מכוונתו להגיש נגדו כתב אישום בשלושת נושאים העומדים על הפרק. מדהים לראות את רשימת הישראלים הבולטים מהשמאל ומהמרכז, שכולם רוצים נואשות להתחיל לפרק את ההתנחלויות, ושהתבטאו בעבר על נטיותיו הפליליות של שרון, ובכל זאת הם קוראים למזוז להרפות מהעניין - לטובת האיטנרס הלאומי. אם מזוז לא ייבהל, ויחליט ששרון צריך לעמוד למשפט - ויש סיכוי של 50 אחוז שזה יקרה זמן רב לפני התאריך המתוכנן לתחילת ההתנתקות - ייפגע כל המהלך המבורך של פירוק ההתנחלויות, שאותו שיעבד שרון לאינטרס האישי שלו.
יתר על כן, אם שרון יפסיד במשאל, כלומר, אם יתאפשר לאחוז זעיר של הבוחרים לטרפד את תוכנית ההתנתקות, כי אז יהפוך לראש ממשלה מנוטרל וטרף קל למזוז -  אבל יעברו שנים בטרם המערכת הפוליטית בישראל תתייחס שוב לצורך הדחוף לפרק התנחלויות.
שרון מטיף להתנתקות מסיבה אחת: הוא טוען שהריק הפוליטי שנפער בזירה הישראלית-פלסטינית (ושהוא, יחד עם ערפאת, תרם ליצירתו) עלול להתמלא, חלילה וחס, על ידי דרישות שיעלו בישראל, או בארצות הברית לאחר הבחירות, כי ישראל תוותר על יותר שטח מכפי ששרון מוכן לתת. הוא מתעלם לחלוטין מהסיבות הטובות באמת לנסיגה - האיום הדמוגרפי, נזקי הכיבוש - אולי משום שהן מתייחסות במידה שווה לגדה המערבית ולעזה. במקום לסגת כצעד ביניים בטחוני, הוא מעוניין בצעד פוליטי שיסכל מהלכים עתידיים. ומכיוון שמטרתו למנוע הסדר קבע ברמה הפוליטית, הוא זקוק לשותפה - ארצות הברית - למהלך שאמור היה להיות חד-צדדי.
אפשר לקוות, שההיגיון של ההתנתקות יתגלה כחזק יותר מכל המישגים של שרון. בהיעדר שותף פלסטיני סביר למשא ומתן, צריך לתת לשרון (שקשה להחשיבו כשותף ישראלי סביר לשלום) לפרק התנחלויות. אם וכאשר זה יקרה, ובהנחה המתחייבת שעדיין לא יהיה לנו שותף פלסטיני סביר למשא ומתן, יהיה מוטל על אלה התומכים בפיתרון שתי מדינות אמיתי - בישראל, בארצות הברית, בעולם הערבי ובקהילה הבינלאומית - לנצל את תנופת הנסיגה ולהפעיל לחץ שיביא למהלכי התנתקות חד-צדדים נוספים של ישראל.
בינתיים, הפלסטינים צריכים למתן את המחאה שלהם, להכיר באופן ריאליסטי ביתרונות של התהליך הזה עבורם, ולשאול את עצמם במה תרמו להחלטתו של בוש להתעלם מהם.

נראה כי משקיפים מעטים הבחינו בכך שממשל בוש ניצל את חילופי הדברים בין בוש לשרון כדי להכניס לתהליך השלום המזרח תיכוני מושג חדש. בדבריו שבעל-פה, וגם במכתבו לשרון ב- 14 באפריל, קבע בוש כי "לא מציאותי לצפות שתוצאות המשא ומתן על הסדר הקבע יהיו חזרה מלאה לקווי הפסקת האש של 1949..." לא קווי 1967, הנתונים פה ושם במחלוקת בין הישראלים לפלסטינים, ובעיקר בין הישראלים לסורים - אלא קווי 1949, שבשעתו נקבעו בבירור על ידי האו"ם. זה איתות לירושלים ולדמשק, שכאשר יחזרו למשא ומתן עליהם לאמץ נקודת מוצא שונה לחלוטין במה שנוגע למחלוקת הטריטוריאלית ביניהן.