|
מדוע על ישראל לסגת
מכל הגדה המערבית ורצועת עזה?
אליאס ה. תומא
לאחרונה נשמעים דיבורים רבים, רשמיים ולא רשמיים, על כוונתה של ישראל להשאיר
בידיה חלקים של הגדה המערבית, כפי שהוגדרה על ידי גבולות הפסקת האש שלפני ה-4
ביוני 1967, גם במקרה של הסכם שלום מקיף עם הפלסטינים. להצדקתה של עמדה כזאת
מועלים כמה טיעונים, ביניהם צרכיה הביטחוניים של ישראל, הקושי והסבל שנסיגה
מוחלטת כזאת תעולל למתנחלים היהודים (עובדות בשטח), קדושתם של אזורים מסוימים
כמו בירושלים ובחברון, וכן הטיעון שנסיגה לגבולות 1967, כפי שהציע הנשיא ג'ורג'
ו. בוש, היא "לא מעשית".
אף לא אחד מן הנימוקים הללו יעמוד בפני בחינה ביקורתית וניתוח אובייקטיבי.
בכל מה שנוגע לביטחונה של ישראל, אף אחד מן האזורים המיועדים להישאר בידי ישראל
מספיק אסטרטגי בכדי לתמוך בטענה כזאת - בהתחשב בטכנולוגיה החדישה של כלי נשק
ומלחמה לשם התקפה או הגנה. כמו כן, אי אפשר להשוות את ההשלכות השליליות של
נסיגה מוחלטת על 200,000 ויותר המתנחלים, שאולי יאולצו להתפנות, להשלכות
השליליות על מספר גבוה פי כמה של פלסטינים במקרה שחלקים מהגדה יישארו בידי
ישראל. ולבסוף, הטיעון הפחות מרשים מכולם היא הטיעון שנסיגה מוחלטת היא "לא
מעשית". אם ההנהגה הישראלית תחליט לסגת, נסיגה תיהפך למעשית. במלים אחרות,
השאלה אם נסיגה מוחלטת היא מעשית או לא אינה שאלה פוליטית, כלכלית, חברתית או
לוגיסטית. רוב הסיכויים הם שרוב המתנחלים בשטחים הכבושים יקבלו בברכה פיצויים
נדיבים והצעות למגורים חלופיים. הטיעון המשכנע היחידי להשתלטות על חלקים
מהשטחים הכבושים הוא כוח המדינה והשימוש בכוח. למרבה הצער, הטיעון הזה טומן
בחובו זרעים של הרס עצמי וסבל רב מאוד בתוך כך, שהרי העם הפלסטיני ימשיך לקוות
ולקדם את היום שבו יהיה חזק מספיק כדי לשנות כל החלטה על חזקת-אדמות שישראל או
כל כוח אחר כפו עליו.
התבוננות מעמיקה יותר בסוגייה של נסיגה ישראלית מוחלטת מהגדה המערבית
ומרצועת עזה תעלה כמה וכמה טיעונים בעד. ראשית, הרבה ישראלים ויהודים מחוץ
לישראל תומכים בנסיגה, הן משום שהם אינם רוצים להיות כובשים והן משום שהם רואים
בנסיגה צעד חיוני לקראת דו-קיום בשלום עם שכניהם. אולי כרגע קולותיהם אינם
נשמעים כל כך, אך אין ספק שקולם יישמע צלול, ברור ורם כאשר שאלת הנסיגה תובא
לדיון או להצבעה. אך אי אפשר להשאיר את שאלת הנסיגה הישראלית המוחלטת מהשטחים
הכבושים בידי ישראל ותומכיה בלבד, וזה מוביל לטיעון השני בעד נסיגה מוחלטת:
סוגייה זו עומדת בלב החוק הבינלאומי ויחסי השלום הבינלאומיים. עד כה לא תמכה
שום סוכנות בינלאומית בתביעותיה של ישראל על חלקים מהשטחים הכבושים. להיפך, כמה
וכמה סוכנויות כאלה קראו לנסיגתה. ארגון האומות המאוחדות (החלטה 242 ו-338),
הסכם אוסלו, מפת הדרכים של ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם, ולאחרונה בית
הדין הבינלאומי, לפחות במשתמע – כל אלה חזרו וקבעו כי על ישראל לחזור לגבולות
1967. אם כך, אין לישראל כל תמיכה חוקית בשליטתה בחלקים מהשטחים הכבושים.
נימוק בינלאומי נוסף לנסיגה הוא שהחזקת אדמות שנכבשו בכוח יוצרת תקדים שמפר
את החוק הבינלאומי ופותח פתח למדינות חזקות אחרות לכבוש ולהחזיק באדמות של
מדינות חלשות יותר. כשסאדאם חוסיין פלש לכווית התארגנה מייד קואליציה
בינלאומית, באישור האו"ם ובהנהגת ארצות הברית, והוציאה אותו משם. לישראל אין
יותר זכויות על הגדה המערבית ורצועת עזה מאשר לעיראק היו על כווית. שתי התביעות
אינן מוצדקות, ויש לדחות את שתיהן במידה שווה.
נימוק רביעי לנסיגה מוחלטת הוא שאם נסיגה כזאת תגרום סבל רב למתנחלים משום
שתאלצם לעבור להתגורר בתחומי ישראל, הם לא חייבים לחזור לישראל. צריך לאפשר להם
להמשיך לחיות בפלסטין כאזרחים או כתושבים חוקיים, ולזכות בהגנה מלאה מצד החוקה
הפלסטינית והמדינה, בדיוק כמו ערבים שחיים בישראל כאזרחים - אם כי אלה אינם
נהנים משוויון זכויות רצוי וראוי בהשוואה לאזרחים היהודים. ישראלים רבים שומרים
על אזרחותם הישראלית ומתגוררים בארה"ב ובאירופה כתושבים חוקיים. הרעיון שיש
להחזיק בחלקים מהשטחים הכבושים למען המתנחלים, כעובדות בשטח, פירושו שישראל
מתכוונת לקבוע לחלקים אלה מעמד אקסטריטוריאלי, כמו גם את זכותה וחובתה להבטיח
את ביטחון המתנחלים. ואולם, המעמד האקסטריטוריאלי הזה הוא בוודאי קרקע פורייה
לצמיחתם של זרעי אי-יציבות, קונפליקט ואלימות ולכן הוא בבחינת גול עצמי. בכלל,
אקסטריטוריאליות עלולה לגרום ליותר נזק מאשר תועלת וגם לעלות יותר מהחלופה:
העברת הריבונות והסמכות בכול השטחים הכבושים לידי מדינת פלסטין.
נימוק נוסף בעד נסיגה מוחלטת הוא היסטורי באופיו. ישראל החזיקה בעבר
בשלל-מלחמה טריטוריאלי והפכה אותו לחלק ממדינת ישראל, כמו הגליל והמשולש בעקבות
מלחמת 1948/9. ישראל כבשה והחזיקה בכוח בטריטוריה גדולה בכשליש מזו שהאו"ם קבע
לה בתוכנית החלוקה של 1947. העולם התעלם, הערבים השמיעו קולות רפים והפלסטינים
זעקו בחוסר אונים עד 1967. ניצחונה מהיר של ישראל במלחמת 1967, או מלחמת ששת
הימים, ללא ספק בלבלו את הקהילה הבינלאומית וסימאו את עיניה לגבי ההפרה
הישראלית של תוכנית החלוקה של האו"ם. חזרה על אותה דרמה והחזקת אותם שטחים
שנכבשו בכוח ב-1967, בתמיכה בינלאומית אילמת, אינה אלא הכרזה על מיסודו של
שלטון-כוח, או ג'ונגל, מול שלטון חוק וקיומם של תנאים מוקדמים לדו-קיום בשלום.
הטיעון האחרון, ואולי החשוב ביותר, לנסיגה מוחלטת היא, שללא נסיגה כזאת לא
יהיה שלום עם הפלסטינים. יהיה אולי העדר-מלחמה כפוי, אבל לא שלום. יתר על כן,
המחיר הכלכלי והאנושי שהמשך השליטה בשטחים פלסטיניים יגבה מישראל ימשיך להיות
גבוה. בו בזמן, הפלסטינים לא יוותרו לעולם על תקוותם לקבל לידיהם בחזרה את
השטחים הללו, אפילו אם "יסכימו" לאיזשהו הסדר שלא יוכלו להתחמק ממנו. המתנחלים
היהודים ימשיכו להרגיש לא-בטוחים כל עוד קיומם יובטח באמצעות הכוח בלבד. חיל
המצב שלהם יישאר תמיד במצב של קונפליקט עם הרשויות המקומיות, וכל תקרית אלימה
קטנה תוביל בהכרח לתקריות אלימות חמורות יותר. אך אפשר להימנע מכל הקונפליקטים
הפוטנציאליים הללו ולתת סיכוי לשלום - אם ישראל תיסוג מכל השטחים הכבושים
ותאפשר למתנחלים לבחור בין חיים תחת ריבונות פלסטינית כאזרחים או תושבים
חוקיים, או לעבור להתגורר בישראל. הבחירה שעל ישראל לעשות היא – לסגת מהשטחים
הכבושים ולתת סיכוי לשלום, או להחזיק בשטחים בכוח ובאופן זה לטפח את זרעי
אי-היציבות, הסכסוך ושפיכות הדמים. הבה נקווה שידה של החוכמה תהיה על העליונה,
ושישראל תכבד את החוק הבינלאומי, יחסי שכנות טובים ומחויבות לשלום ולערכים
אנושיים.
אליאס תומא הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה של קליפורניה, דייויס,
קליפורניה.
מקור: AMIN.org, ה-2 באוגוסט
בקרו באתר האינטרנט של AMIN.org ב-
http://amin.org/eng/index.html
מופץ על-ידי שירות CGNews
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות
|
