מפת הדרכים:
אחרי עזה

דניס רוס

וושינגיטון – זו שעה קשה לראש הממשלה אריאל שרון, אבל הוא מאמין שהיא נחוצה כדי להבטיח את האינטרסים הביטחוניים והדמוגרפיים היסודיים של ישראל. הוא כבר הימר בעתידו הפוליטי על ההינתקות מעזה. אם תהיה רגיעה – לא רק למשך תקופת ההינתקות, אלא בחודשים הקרובים – שרון יתגלה כמי שצדק. אבל אם ייווצר הרושם שדבר לא השתנה, לאחר צעד כואב כל-כך, שרון ייקלע לעמדה פגיעה, והמרכז הישראלי ינוע ימינה.

גם אם שרון הדגיש את אופיה החד-צדדי של ההחלטה, באופן אירוני עתידו הפוליטי תלוי כעת בכך שהפלסטינים ישמרו על ההפוגה ולא יבצעו פעולות טרור נגד הישראלים. אין ספק שהמנהיג הפלסטיני מחמוד עבאס מחוייב להפסקת האלימות. היא התנגד לטרור ולאלימות גם בטרם הפך למנהיג הרשות הפלסטינית. בנאומים האחרונים שלו קרא לפלסטינים להכיר בכך שהאינטרס שלהם מחייב הימנעות מפגיעה בישראלים, והוא הורה לכוחות הביטחון הפלסטיניים להקים אזור חיץ סביב השטחים שמהם נסוגה כעת ישראל.

האסטרטגיה של עבאס לשמירה על הרגיעה תמיד היתה אסטרטגיה של שיתוף - ולא עימות - עם החמאס והקבוצות הקיצוניות האחרות. הוא הגיע איתם להסכמה על תקופת רגיעה – טהדייה – שלא היתה בדיוק מושלמת. בינתיים החמאס הכריז שלא יבצע פיגועים, אבל הוא כבר הכריז שלא יוותר על נשק "ההתנגדות" שלו לאחר שהישראלים יצאו מעזה. עבאס יתקשה להמשיך בגישתו אם יתחיל החמאס לבצע פיגועים בגדה המערבית כדי להוכיח שההתנגדות נמשכת.

עבאס ישנה את האסטרטגיה שלו ויהפוך לנחוש יותר רק אם ירגיש שהסמכות שלו גדלה. כדי שייווצר אצלו ביטחון כזה, הוא צריך להיות במצב שבו הוא יכול להראות שדרכו – הדרך הלא-אלימה – מניבה פירות. עד היום, לא היו לו הרבה תוצאות להראות לציבור שלו, שכן החיים, ככלל, לא השתפרו.

הוא יהיה זקוק לעזרה, לא כתחליף למה שמוטל עליו לעשות, אלא במקביל לצעדים שעליו לנקוט. בנקודה זו ממשל בוש צריך ללחוץ עליו, ולפעול במקביל בארבע דרכים כדי לעזור לו לבנות את הסמכות שלו – מהלך חיוני כדי להעלות את המחיר שייאלצו לשלם החמאס ואחרים הקוראים עליו תגר.

ראשית, הממשל צריך לעמוד בראש המאמץ להשגת התחייבויות סיוע בינלאומית, שיתורגמו לפרוייקטים עתירי עבודה בשטח. עד כה הובטחו מיליארדים, אך רק מעט נמסר בפועל, והפלסטינים טרם חזרו לעבודה. כעת, לאחר שהישראלים יצאו מעזה, הציפיות של הציבור הפלסטיני יהיו גבוהות ועבאס יצטרך להראות שהוא מצליח לייצר עבודה בעזה במהירות רבה.

שנית, הממשל צריך לעזור לרשות הפלסטינית לתפקד באופן יעיל יותר, יחד עם האיחוד האירופי והבנק העולמי. עבאס ירש את המערכת המושחתת והכושלת של יאסר ערפאת, והוא זקוק לעזרה שיטתית כדי לבנות את היכולת האדמיניסטרטיבית שלו, לרבות קביעת יעדים, מעקב והערכות תקופתיות.

שלישית, המפתח לכלכלה העזתית הוא תנועה חופשית של אנשים וסחורות לעולם החיצון ולגדה המערבית. זה יקרה רק אם ישראל תהיה מרוצה מהסדרי הביטחון למניעת הברחת נשק וחדירה של מפעילי טרור. אבל הסדרי הביטחון-תמורת-תנועה לא גובשו עדיין. סביר שג'ים וולפנסון, שליח הממשל להינתקות, יצליח לתרום לגיבוש ההסדרים האלה, אבל הם יהיו מסובכים, ואין ספק שיקרסו בשלב כזה או אחר. כדי למנוע תגובות כמו ביטול חופש התנועה, והאווירה הקשה שתתלווה אליהן, וולפנסון צריך לקבל מנדט שיאפשר לו לכונן מנגנונים אמינים לפיתרון סיכסוכים ואכיפה בכל מעבר גבול.

רביעית, הממשל צריך לבנות גשר אל העתיד. לשני הצדדים ציפיות שונות מאוד לגבי מה שיקרה אחרי ההינתקות. שרון רוצה הפוגה כדי לספוג את הטראומה הרגשית, ועבאס רוצה צעדים נוספים. כל אחד מהם זקוק להסבר לגבי מה שעומד לקרות. הממשל צריך להכריז שהוא ייקח לידיים את מפת הדרכים הגוססת ויישא וייתן במטרה להגיעה להבנה משותפת לגבי כל ההתחייבויות הישראליות והפלסטיניות. זה לא יהיה קל, וזה ידרוש זמן. זה ידרוש תיווך מהסוג שהממשל נמנע ממנו עד כה.

אבל ההינתקות מעזה פותחת הזדמנות, הזדמנות שתיסגר עבור שרון ועבאס אם הממשל לא יכיר בנקודה שהגענו אליה ובמה שנחוץ כעת.

דניס רוס היה המתאם המיוחד למזרח-התיכון בממשל קלינטון.
פורסם במקור ב"בוסטון גלוב" ב- 22 באוגוסט 2005
בקרו באתר העיתון ב- www.boston.com