|
אוגוסט 2005
לא עוד מדינה
מצורעת
גרשון בסקין
שטוקהולם – אני כותב
משוודיה, שם אני משתתף בכנס בינלאומי בשאלת המים. במושב של היום דנו באפשרויות
לשיתוף פעולה בנושא המים במזרח-התיכון. נכחו נציגים מישראל, פלסטין, ירדן,
לבנון, סוריה, טורקיה, ואירופים רבים.
זהו האירוע
הבינלאומי הראשון שנערך מאז תחילת ההינתקות. השלכת ההינתקות על המשתפים
הישראלים ברורה. הם כבר לא המצורעים בסביבה בינלאומית, והם מתקבלים בברכה, ואף
יותר מזה. כולם סקרנים ומעוניינים לשמוע את הניתוח שלנו לגבי המצב בבית. כולם
בקיאים במידה מפליאה בפרטים. הם יודעים את שמות ההתנחלויות, כולם צפו בטלוויזיה
בחיילים ובשוטרים הישראלים הגוררים מתנחלים מבתיהם.
כולם נדהמים מהעובדה
שאריאל שרון הוא ראש הממשלה המוציא את ישראל מעזה. יש התפעלות גדולה מהדמוקרטיה
הישראלית, גם מצד המשתתפים הערביים. בעבר, כשהגעתי לכנסים בינלאומיים עם
משתתפים מלבנון ומסוריה, הם החרימו אותי יחד עם שאר המשתתפים מישראל. אך היום
ניגשו אלי משתתפים מסוריה ומלבנון כדי לפתוח בשיחה – לא בחשאי, אלא לעיני כולם
ממש. המוניטין הבינלאומי של ישראל הגיע לרמות חדשות.
גם אני צופה
בהינתקות בתדהמה. אני רואה כמה אנרגיה ומשאבים נדרשים כדי לבטל משהו שלא היינו
צריכים לעשות מלכתחילה. מדוע נדרשו לאריאל שרון, לאהוד אולמרט ולמנהיגי ימין
אחרים שנים רבות כל-כך להבין שהם טעו? איך בכלל יכלו לחשוב שיש סיכוי ממשי
שתנועת ההתנחלות בעזה תניב תוצאות טובות לישראל? כמה זמן יעבור בטרם יגיעו
לאותן המסקנות לגבי הגדה המערבית?
מובן שאפשר להציג
טיעון בדבר זכותה של ישראל למקומות ולאתרים הקדושים בגדה המערבית. אין ספק
שהסיפור התנ"כי אירע גם בחברון, בית-אל, עופרה, וברחבי הגדה המערבית. אבל לא זו
הנקודה.
ארץ ישראל מעולם לא
היתה "ארץ בלי עם בשביל עם בלי ארץ". גם אם היתה הגירה משמעותית של ערבים
לפלסטין לאחר הולדתה של התנועה הציונית, העובדה היא שבארץ ישראל יש שני עמים –
העם היהודי והעם הפלסטיני.
בנובמבר 1947, כאשר
האו"ם הצביע על חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית – המדינה הערבית אמורה
היתה להיות המדינה הפלסטינית. הלאומיות הפלסטינית לא נולדה ב- 1967, כפי
שישראלים רבים כל-כך אוהבים לחשוב.
הגיעה השעה שישראל
תתמודד עם המציאות, והיא, שאין סיכוי שתמשיך ליישב את הגדה המערבית. מה שהתחלנו
בעזה צריך עכשיו להימשך בגדה המערבית.
אישים ישראלים
מסויימים, כגון אהוד ברק ועמי איילון, מציעים שישראל תיסוג כעת מערבה למיכשול
ההפרדה. הם אומרים שצריך לפרק גם את כל ההתנחלויות שממזרח למיכשול הזה. הכיוון
הכללי שלהם נכון, אבל הוא פגום באותו המובן שבו פגומה ההינתקות מעזה.
ההינתקות מעזה צריכה
להיות הצעד החד-צדדי האחרון של ישראל. הצעדים הבאים צריכים להיות חלק מתהליך
מוסכם, שיתבצע בשיתוף עם המנהיגים המתונים בשטחים הפלסטיניים. מה שאנחנו נעשה
יכול להחליש את המתונים או לחזק אותם. עלינו להקפיד מאוד שהפעולות שלנו לא
יחזקו קבוצות פונדמנטליסטיות רדיקליות בקרב הפלסטינים.
הייתי בעזה בשבוע
שעבר – בצד הפלסטיני. הדבר המרשים ביותר ששמעתי מכל בני שיחי היה התגובה לשאלה
שלי – מה יקרה עכשיו? כולם אמרו – זה תלוי במה שאנו, הפלסטינים, נעשה. זו הפעם
הראשונה, ככל הזכור לי, שפלסטינים אומרים שיש להם אחריות ישירה לאירועים
שיתפתחו בשבועות הקרובים.
הייתי עד לפריסת
הכוחות הפלסטיניים בעזה סביב ההתנחלויות. הרצינות שלהם הרשימה אותי. הפלסטינים
גם יצאו בקמפיין תקשורת אגרסיבי הקורא לציבור לגלות איפוק לאחר שהישראלים יעזבו
את האיזור. הם עוסקים בתיכנון ההשתלטות המלאה על עזה. הדבר האחרון שהרשות
הפלסטינית רוצה, זה שהעולם יראה ביזה מהסוג שהתרחשה לאחר נפילת בגדאד. ההנהגה
הפלסטינית נחושה להוכיח לעולם – וגם לישראל ולעמה שלה – שהפלסטינים מסוגלים
לקבל עליהם את האחריות על עזה ולשלוט באיזור תוך מחוייבות לשלטון החוק.
אתגרים רבים ניצבים
לפניהם. ישראל יכולה לעשות הרבה כדי לעזור לרשות להצליח. היא גם יכולה לעשות
הרבה כדי להבטיח את כשלונה.
יש לקבל החלטות לגבי
התנועה מעזה ולתוכה. הפלסטינים צריכים לשלוט במעבר הגבול שלהם למצרים בלי
נוכחות ושליטה ישראלית. לישראל יש דאגות לגיטימיות לגבי האפשרות של הברחת נשק.
במקביל, אנשי עסקים פלסטיניים בעזה פוחדים שהצפה של מוצרי ייבוא זולים ממצרים
תהרוס את התעשיות הזעירות המקומיות.
שתי ברירות מונחות
על השולחן – האחת, להעביר את נקודת המעבר לסחורות דרומה, כך שתישאר תחת שליטה
ישראלית, או להעסיק חברה בינלאומית אמינה שתקבל עליה את האחריות לרפיח. כל אחת
מהאפשרויות ישימה, והצדדים צריכים להגיע להחלטה מיידית בנושא. נראה שמעבר אנשים
ברפיח תחת שליטה פלסטינית ומצרית מקובל על ישראל. זו יכולה להיות פשרה טובה –
להפריד בין מעבר אנשים למעבר סחורות.
צריך גם להגיע
להחלטה מיידית לגבי המעבר בין הגדה המערבית לעזה. דומה שמתגבש הסכם על מערכת
הובלה של אוטובוסים ומשאיות שתופעל על-ידי הצבא הישראלי. זהו צעד זמני טוב כדי
להבטיח את הקשר בין שני השטחים הפלסטיניים. הוא מחייב שידרוג מיידי של מעברי
ארז וקרני, שיאפשר משלוחים מ"דלת אל דלת", במקום השיטה הנוכחית הנוראה של "גב
אל גב", ההופכת את המסחר לכמעט בלתי-אפשרי.
אבל העיקר הוא
שנחזור לשולחן המשא ומתן. הן שרון והן מופז הכריזו שכעת נחזור למפת הדרכים.
שניהם קבעו, באופן לא מדוייק, שכעת צריכים הפלסטינים למלא אחר המחוייבויות שלהם
לפי מפת הדרכים, בטרם תמלא ישראל אחר התחייבויותיה. זו אינה פרשנות נכונה של
מפת הדרכים, והיא לא תצליח.
מפת הדרכים היא
תהליך דו-צדדי בסיוע בינלאומי, שמטרתו לחזור לשולחן המשא ומתן לשלום. בואו
נפסיק לבזבז זמן, משאבים וחיים בדרך למקום שכולם יודעים כי הוא האמת
הבלתי-נמנעת.
גרשון בסקין הוא
המנהל הישראלי של
IPCRI
(המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ולמידע)
פורסם במקור
ב"ג'רוזלם פוסט" ב- 24 באוגוסט 2005
בקרו באתר העיתון ב-
http://www.jpost.com |
