מובן שהפלסטינים אינם מתעלמים מההקשר. שיחות הסלון שלנו, השיחות על-גבי קפה טורקי במשרד, היו מורכבות. "אתה חושב שהם משחקים?"; "בכל מקרה הנוכחות שלהם על אדמתנו היתה לא חוקית"; "תאר לך מה הרגישו פליטים פלסטיניים כשהם פונו בכוח לפני שנים"; "מה עם 120 הבתים ברפיח שנהרסו לפני כמה חודשים?"; "איפה היתה התקשורת העולמית כשהפלסטינים נהרגו, לעתים קרובות בידי אותם מתנחלים עצמם?"

באופן מפתיע, הסיקור ברשתות הטלוויזיה הערביות שיקף את הסתירות האלו. כתב ערבי שדיווח מהשטח שאל את המגיש בדובאי: "ראית את החיילים בוכים?" רשת אחרת הציבה מול המראות האלה ראיון עם הוריו של מוחמד א-דורה, הילד בן ה- 12 שצולם כשהוא גווע בזרועות אביו ב- 2000, בתמונה שהפכה לסמל האינתיפאדה. אבל ברוב המיקרים, שפת השידורים היתה מדוייקת ועניינית.

אפילו העיתון הפלסטיני המוביל, "אל-קודס" נאלץ להתמודד עם הפן הריגשי של הפינוי. העיתון פירסם מאמר מערכת על השפעת המראות של המתנחלים הבוכים והחיילים הישראלים המחבקים אותם. המסקנה היתה שמראות כאלה היו יכולים להיחסך אלמלא תפסה ישראל אדמות פלסטיניות. מובן ש"אל-קודס" צדק כשהצביע על ההקשר הברור מאליו – אבל זה לא המעיט ממידת ההשפעה של המראות על הפלסטיני הממוצע.

הפינוי מעזה גם עורר הרבה השוואות מעניינות. פלסטינים רבים השוו בין הטיפול בכפפות משי במתנחלים המפגינים (שיזכו לפיצוי נאה) לבין התגובה האלימה על כל מחאה פלסטינית, גם כשהיא שקטה. והקליפ שהוצג שוב ושוב, של האב הישראלי שהגביה את בתו מול פניהם הקפואות של החיילים, הזכיר לרבים את האמהות הפלסטיניות המרימות את בניהן אל-על וקוראות להם, בפומבי, לנקום את מותו של אחיהם או אביהם.

גם ההשוואה בין הדימויים הדתיים היתה ברורה. האיסלאם הפנטי מצא לו תמונת מראה ביהדות הפנטית. לכתב "סי-אן-אן" אחד אפילו היתה פליטת פה – הוא אמר שהמתנחלים המבוצרים בבית-כנסת נמצאים ב"מיסגד".

וראינו גם את הדינמיקה המשותפת של פלגי מיעוט המשתלטים על השיח הפוליטי. בדיוק כשם שלקיצונים הפלסטיניים יש כוח מוגזם, היה ברור שכמה יהודים פנטים השתלטו על המאבק בהינתקות – ראוי לציין שהמפגינים האחרונים שהורחקו מהזירה לא היו תושבי המקום, והם נגררו מבתי-כנסת שבהם כנראה לא התפללו מעולם.

בין אם הפלסטינים והערבים יודו בכך ובין אם לאו, אי-אפשר להתעלם מהמראות החזקים של הימים האחרונים. בלי קשר לעובדה שההתנחלויות היהודיות אינן חוקיות, ולכך שבעיית הפליטים הפלסטינית נוצרה על ידי הכוח הצבאי של ישראל, המחיר האנושי משני צידי העימות כביר. גם אם איננו מסכימים עם המתנחלים, וגם לא עם מעשי הקיצונים הפלסטינים, עלינו להתחיל להבין ולכבד אותם בתור בני-אדם. ואם התקשורת הבינלאומית תתחיל להציג גם פלסטינים מהשורה במעט אנושיות, זה יעזור.

כל אדם שפוי צריך להבין בשלב הזה, שפיתרון ארוך-טווח יושג רק על-ידי מנהיגים שקולים שיכולים להגיע לפשרות ולוויתורים הדדיים. משמעות הדבר, שהמשך החד-צדדיות הישראלית לא תתרום הרבה לקידום תהליך השלום שלאחר הפינוי מעזה. רק שיחות דו-צדדיות פלסטיניות-ישראליות, בסיוע הקהילה הבינלאומית, יכולות להביא להסכם מתמשך.

המראות הדרמטיים מעזה צריכים לגרום לנו להכפיל את מאמצינו להבטיח שהפלסטינים יוכלו להיות חופשיים במדינה עצמאית, לצד ישראל בטוחה.