תהליך השלום במזרח התיכון

כריסטופר פאטן

הצהרתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש, לאחר פגישתו עם ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, הפתיעה כמובן אנשים רבים, בין אם בצדק ובין אם לאו, ואי אפשר להתעלם מכך שעוררה דאגה מרובה בעולם הערבי. היו כאלה שטענו כי דאגה זו מיותרת, שכן הצהרתו של בוש מציעה דרך ליישום מפת הדרכים, ולא לחיסולה. הם טענו כי עלינו להתמקד בפן חיובי - למשל הנסיגה המובטחת והמבורכת של ישראל מעזה, במקום להתמקד בצד השלילי.
יפה וטוב. איני מנסה לחלוק על הפרשנויות של אחרים, שבלי ספק מניעות אותם כוונות טובות, וגם לא לחתור תחת המאמצים להפיק את המירב מהמצב הנוכחי, הקשה כל-כך. מובן, שתמיד יש כאלה הרואים את הכוס החצי-מלאה, בעוד אחרים רואים אותה כחצי-ריקה. ויש את אלה האומרים, שקשה למדי לראות כוס חצי-מלאה כאשר כמעט ולא רואים בה נוזל כלשהו. אבל אני לא רוצה להתעכב על השאלות האלה. ברצוני להעלות חמישה נושאים, שעלינו להתייחס אליהם כדי להפיק משהו חיובי מהמצב.
ראשית, כפי שהמועצה האירופית אמרה שוב ושוב, אפשר יהיה להגיע להסדר קבע רק במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, שיוביל לשתי מדינות ריבוניות, עצמאיות ובנות קיימא, על בסיס גבולות 1967 (כאשר ייתכנו תיקונים, שיושגו בהסכמה), מדינות שיחיו זו לצד זו בשלום ובביטחון, כפי שנאמר במפת הדרכים. זה היה קו המחשבה המרכזי של אירופה מאז ונציה ב- 1980, ברלין 1999, סביליה  2002, ועד להחלטות האחרונות של המועצה האירופית בחודש מארס.
לא מפתיע שהסכמנו עם העמדה שהיתה העמדה האמריקנית העקבית ב- 37 השנים האחרונות, והיא, שהתנחלויות מעבר לקווי 1967 בלתי-חוקיות, ומהוות "מכשול בפני השלום." כולנו יודעים מה יהיו המרכיבים של הסדר הקבע. הם מנוסחים בדו"ח מיטצ'ל ובמסמכים שפורסמו לאחר מכן, לרבות יוזמת השלום של הליגה הערבית ב- 2002. הם מוגדרים גם במפת הדרכים, שזכתה לתמיכת הקהילה הבינלאומית. ההסדר אינו דורש תובנה אלוהית, אבל הוא דורש הפעלת כוח רצון פוליטי משני הצדדים, הישראלי והפלסטיני. עובדה טרגית היא, שההצעות האמיצות שניסחו נציגי החברה האזרחית שנשאו ונתנו בז'נבה, לא זכו לתמיכה של ההנהגה הפוליטית בשני הנצדדים.
שנית, אנו מוקיעים את האלימות, הדוחה את הפיוס וכל סיכוי לשלום. תמיד הוקענו בלי הסתייגות, הוקענו וגינינו בכל התקיפות, את פיגועי ההתאבדות שגודעים את חייהם של חפים מפשע ואת התעמולה האפלה המערפלת את דעתם של רבים. אנו מבקרים קשות גם את התגמול הצבאי הקשה לפעולות אלה, שהורס חיים, בתים ופרנסות, מגביר את הקיצונות ואינו תורם לביטחון. אנו מאמינים שהחיסולים הממוקדים אינם חוקיים, אינם מוסריים, ומסבים רק נזק. אחד הפוליטיקאים הפלסטינים הנערצים עלי ביותר, קול של שפיות ותבונה, התייחס לאחרונה לקולם המחריש של תופי המלחמה משני הצדדים, ולעובדה המרה ששתי הקהילות נעולות במקום שבו נראה כי הדבר היחידי שעומד על הפרק זה לגרום כאב לצד השני. יש היצע אדיר של כאב, אבל אין הרבה היצע של שלום.
שלישית, בלי קשר לביקורת על הגישה האירופית לסיכסוך, הדבר האחד שאנו יכולים לומר הוא שלאורך שבועות, חודשים ושנים של שפיכות דמים וייאוש, תמכנו במוסדות שבבוא היום יוכלו להוות בסיס לממשלה פלסטינית מתוקנת. זו היתה המדיניות של המועצה האירופית, בתמיכת הפרלמנט האירופי. על פעולה זו שלנו בירכו אותנו גורמים שונים, ביניהם הבנק העולמי. רק לאחרונה קיבלתי מכתב משר האוצה הפלסטיני סלאם פיאד, ובו ציין כי בסיוע האיחוד האירופי, השלימה הרשות הלאומית הפלסטינית את כל מהלכי הרפורמה שעליהם התחייבה לפני שנה וחצי בפני המועצה המחוקקת הפלסטינית. הפעולות התקציביות שקופות, הופסקו התשלומים במזומנים לאנשי ביטחון פלסטיניים - המשכורות שלהם מועברות באמצעות חשבונות בנקים.
קראו לנו, באופן פרטי, לעשות יותר, לתת יותר סיוע. ביקרו אותנו, בפומבי, על שאיננו עושים דבר. יש שטענו כי הניסיון לקדם רפורמה ולקיים חיים כלשהם בפלסטין מממן את הטרור - האם תתכן האשמה חמורה יותר? הפרלמנט חקר את הנושאים האלה. הטענות נבדקו. אין לי מה להוסיף בנידון, מלבד לברך את העובדים שלי, שניסו ליישם מדיניות חשובה ומורכבת בכנות, בשקיפות וביושרה.
נקודה רביעית - הרשו לי להביט אל העתיד. יש האומרים -  ואולי הם אומרים זאת קצת בקלות מדי - שלאחר הנסיגה המובטחת אנחנו נבנה מחדש את עזה וננסה ליצור תשתית לפלסטין חדשה. אפשר להניח כי הם מתכוונים לפלסטין שתהיה לה קיימות אמיתית, ולא לאוסף של "בנטוסטאנים" מבודדים, שטנקים וחומות מפרידים ביניהם.
אנו מוכנים בהחלט להמשיך בסיוע ההומניטרי שלנו ולתמוך בשיקום התשתיות באיזורים שיפנה הצבא הישראלי. אבל הפעם, אני חושב שעלינו לבקש מישראל ערבויות לכך שלא תשוב ותהרוס מה שנבנה. ועליה לכבד את חמש הנקודות שניסחה המועצה האירופית ב- 25-26 במארס, בעיקר עיגון הנסיגה במפת הדרכים, ולאפשר חיים כלכליים בשטח שיפנה הצבא הישראלי.
הבנק העולמי קבע, כי המכשול העיקרי בפני שיקום כלכלי בשטחים הפלסטיניים הוא היעדר גישה והיעדר חופש תנועה מספיק של אנשים וסחורות. גישה לעולם החיצון חיונית לשיקום הכלכלה הפלסטינית. ועלינו להבטיח שיתאפשר לנו להושיט סיוע הומניטרי כפי שאנו עושים במקומות אחרים. כיום, הסיוע בשטחים אלה יקר יותר מאשר ברוב המקומות האחרים, בגלל התנהלותם של כוחות הביטחון הישראלים.
אם אנו רוצים למצוא דרך לחזור ליישום מפת הדרכים, עלינו לדון עם ממשלת ישראל בכל פרטי  הנסיגה, ואחר-כך לבחון איך לקשור בין הנסיגה לבין יעדי מפת הדרכים. עלינו לשאוף לכך שישראל תחזור ותכיר ברשות הלאומית הפלסטינית כשותפה לתהליך השלום. המטרה צריכה להיות העברה של עזה וחלקים של הגדה לידי הרשות, ולא לידי החמאס, ועלינו להבטיח שהעברה זו תתבצע באופן מסודר, ולא בדרך שתוביל להמשך הכאוס והאלימות.
ולבסוף, ישנם עדיין, תודה לאל, כוחות מתונים בפלסטין, בישראל ובעולם הערבי. הרשו לי לנסח את השאלה הבאה באופן הכי שקט ודיפלומטי שאני מסוגל לו. איזו תמיכה אנו מעניקים כיום לכוחות האלה? אם איננו מוכנים לפעול באומץ למען המתונים, איך נוכל לצפות מהם לגלות אומץ כזה? לא מוגזם לומר, שהתחזית האזורית נכון לעכשיו מדאיגה יותר מכפי שהיתה זמן רב. המצב בהחלט נראה לי הרבה יותר מאיים מכפי שהיה, למשל, בראשית השנה שעברה, כאשר נאמר לנו שהדרך לשלום במזרח התיכון כרוכה בשיחרור בגדד בכוח הזרוע וכינונה של דמוקרטיה בעיראק.
יתכן ויבוא יום, ועיראק תהיה יציבה ודמוקרטית. יתכן שתהפוך למופת למדינות אחרות באיזור. בלי קשר לדעות שלנו לגבי העבר, זו התקווה הראויה היחידה, המטרה היחידה שנכון לחתור אליה. אבל אם אנחנו שואפים לכך שיהיה סיכוי כלשהו לממש את היעד הזה, אם אנו מבקשים לעודד את המודרניזציה והדמוקרטיה באיזור כולו, עלינו להימנע מהתבטאויות וממדיניות המנכרות חלקים גדולים של העולם המוסלמי ומחריפות את הסכנה של התנגשות בין תרבויות, שכל הכוחות השפויים צריכים למנוע בכל מחיר. אחד ההיבטים המדכאים ביותר של חמש שנותי כנציב, הוא שהעולם שאני משקיף עליו כיום נראה לי הרבה יותר מסוכן מכפי שהיה ב- 1999.
עלינו לנסות לפעול בהתמדה למען עולם טוב יותר, ולא להרים ידיים בייאוש. ולכן, בין השאר, עלינו לבחון מה אנחנו יכולים להציל ממה שנשאר מתהליך השלום במזרח התיכון. התחזית לא מעודדת במיוחד. אבל איזו אלטרנטיבה יש לנו?