יציאה לא נכונה מעזה
יוסי ביילין
הכרזתו של ראש הממשלה אריאל שרון, כי הוא מתכוון לסגת בואפן חד-צדדי מרצועת
עזה וממספר מצומצם של התנחלויות בגדה המערבית, עוררה סערה במערכת הפוליטית
הישראלית. רבים בשמאל המתון, ובעיקר מפלגת העבודה, הביעו תמיכה במהלך.
תמיכה ציבורית נרחבת כזו אינה בגדר הפתעה. קשה לא לקדם בברכה
הצעה המבטיחה לשים קץ לכיבוש בשטח הפלסטיני הצפוף ביותר במזרח-התיכון. אבל
ההתלהבות מנסיגה עתידית מעזה – וליתר דיוק, תחושת ההקלה הצרופה – לא צריכה
להעלים מעינינו את הסיכון הטמון בתוכניתו של שרון, וגם לא את האפשרות החלופית
הרצוייה לישראל: נסיגה במסגרת הסדר קבע.
הסכנה הגדולה הטמונה בפעולה חד-צדדית היא חיזוק הקיצונים. כאשר שרון פועל באופן
חד-צדדי הוא פוגע במעמדם של הפלסטינים הפרגמטים, שאיתם היה יכול לשאת ולתת על
נסיגה כזו. הוא אף מוכיח, שאותם קיצונים שטענו כי אין טעם לדבר עם ישראל צדקו
לאורך כל הדרך. לא משום שישראל לא תיסוג לעולם, אלא משום שבסופו של דבר היא
תעשה זאת בלי לדרוש שום מחיר.
כאשר שרון מציע נסיגה חד-צדדית, הוא מסתכן אם כן בהחמצת ההזדמנות לזכות בתמורה
בסוג כלשהו של הכרה, לפחות הכרה בגבול שאליו מתכוונת ישראל לסגת. והוא מותיר את
הפלסטינים בלי שום ערובה לכך שהגבול הזה יכובד. וכך, במקום שתייצב – ואפילו
תפתור - את הסיכסוך, הנסיגה החד-צדדית עלולה להנציח ואף להחריף אותו.
מדהים לראות שוב ושוב כיצד הפעולות של שרון מתגמלות את
הקיצונים ומענישות את הגורמים הפרגמטים. אך בדיוק כשם שקרה במסגרת חילופי
השבויים בחודש שעבר, כששרון נתן לחיזבאללה מה שצריך היה לתת בעבר למחמוד עבאס
(אבו מאזן), כעת הוא מציע לתת לחמאס מה שצריך היה לתת לראש הממשלה הנוכחי,
אחמד קריע (אבו-עלא).
זה רע לישראלים. וזה נורא לפלסטינים. ובהקשר של המאבק הגלובלי נגד הטרור,
התנהגותו של שרון בהחלט אינה מועילה.
לנסיגה החד-צדדית חלופה ברורה: נסיגה במסגרת הסכם קבע. התנאים להסכם כזה אינם
בגדר סוד, הם ידועים לכול. הנשיא ג'ורג' בוש ניסח את החזון שלו להסכם כזה בנאום
שנשא לפני יותר משנה וחצי. הקווארטט (ארצות-הברית, האו"ם, האיחוד האירופי
ורוסיה) ניסח מפת דרכים שמטרתה להוביל את הצדדים להסכם כזה. בעת האחרונה קבוצה
של אזרחים ישראלים ופלסטינים ניסחה את הסכם ז'נבה, שיכול לשמש מודל להסכם כזה.
הסכם איילון-נוסייבה לקווים כלליים לשלום הוא גירסא קצרה יותר, ואף הוא נוסח
על-ידי ישראלים ופלסטינים.
במלים אחרות, ניתן להגיע להסכם. יתר על כן, יש פרטנר, והוא
מאוד נוכח. הסכם ז'נבה היה צריך להבהיר לשרון, שיש – עדיין – הנהגה פרגמטית
משמעותית בצד הפלסטיני. ובהחלט יתכן שהשאלה כמה זמן היא עוד תחזיק מעמד תלויה
בישראל, אם זו תחליט לבטל אותה או לחזק את בסיס כוחה. דבר אחד ברור: אם מושכים
את השטיח מתחת לרגלי הגורמים הפרגמטים, לא יישארו עוד כאלה.
לכן, במקום לפעול באופן חד-צדדי, שרון צריך להציע נסיגה מעזה במסגרת הסכם. גם
אם אינו יכול לקבל את הסכם ז'נבה, הוא יכול לפתוח במשא ומתן עם ההנהגה
הפלסטינית, משא ומתן שבמסגרתו יידונו כל הנושאים שהועלו במפת הדרכים. היתרונות
של הסכם כזה חד-משמעיים: הכרה הדדית, גבול מוסכם (גם בירושלים), הסדר ביטחוני
דו-צדדי, פיתרון בעיית הפליטים הפלסטינים ויחסים נורמליים בין ישראל לעולם
הערבי כולו.
בישראל מתקיים כיום וויכוח בין אלה המאמינים בהבנה ואלה
שאינם מאמינים בה. אך למרות כל הפחדים הקיימים בציבור לגבי הסכם הקבע – שהצד
האחר לא יכבד אותו, שהוא יכונן לצד ישראל מדינה עויינת וכך הלאה – קשה לא
להבחין בעובדה, שהינתקות חצדדית מותירה בידי ישראל, במקרה הטוב, את מה שהסכם
מלא היה מותיר בידיה במקרה הרע. וגם אם ישראל אינה צריכה להמר ולסכן את ביטחונה
וקיומה על בסיס ההנחה האופטימית שאנו חיים בטוב שבעולמות האפשריים (כפי שגרס
פאנגלוס של וולטייר), היא גם אינה צריכה להיות תבוסתנית ולהיערך בלי הרף לרע
מכול, כפי שעושה למרבה הטרגיות שרון.
נדרשו לימין הישראלי שנים רבות מדי להבין, שלישראל אין אינטרס להמשיך ולהחזיק
ברצועת עזה. השנים האלה גבו משני הצדדים מחיר של מוות וסבל בל-יתואר, הם העצימו
את החיכוך והנציחו את הסיכסוך. הפרדוקס מהמם: עכשיו, כשהימין מוכן להתמודד עם
המציאות, הוא מצליח להעלות בדעתו מהלך כזה רק כמין ויתור מתריס – למרות שהיה
יכול בקלות לעשות את אותו מהלך במסגרת הסכם מלא.
למה להפוך לאיום מהלך שיכול לקפל בתוכו הבטחה כה גדולה?
המחבר הוא שר המשפטים לשעבר ואחד מאדריכלי הסכם ז'נבה.
פורסם במקור במהדורה הבינלאומית של ה"הראלד טריביון" ב- 11 בפברואר 2004
בקרו באתר העיתון ב-
http://www.iht.com/frontpage.html |
